בספר תנא דבי אליהו (פרק יז) מובא שבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר להם הקב”ה ויקחו לי תרומה. והוא פלא? מה הקשר?
וליישב זאת נביא כאן סיפור על הגאון רבי מנחם מנדל מרימינוב, שהיה יושב ולומד עם תלמידיו, לפתע שמע דפיקות בדלת, השמש מיהר לפתוח את הדלת ונכנס איש עני לבוש בלויי סחבות ופניו חיוורים, וכולו מעורר חמלה, לחש לו הרב לשמש בחדר הפנימי, תלוי המעיל שלי ובכיס המעיל, יש דינר זהב צא והביאו אלי, לאחר שהובא אליו הזמין את העני אליו ונתן לו את דינר הזהב, העני הופתע מן התרומה הנדיבה שקיבל, בירך את הרב ויצא ופנה לדרכו.
ויהי אך יצוא יצא העני לדרכו התבונן הרב שנתינתו לעני הייתה מרוב חמלה על העני ולא חשב אז שהוא נותן כדי לקיים מצות צדקה והרי נאמר בתורה ויקחו לי תרומה, ופירש רש”י לי לשמי, לכן קרא הרב את השמש שנית, ואמר לו לך חפש את העני והשיבהו אלי, יצא השמש ומצא את העני מהלך, פנה אליו ואמר לו הרב קורא לך, ויחרד העני חרדה גדולה בחושבו שכנראה הרב טעה ובמקום דינר כסף נתן דינר זהב, בדלית ברירה חזר אל הרב, קרא הרב לשמש ואמר לו בכיס השני של המעיל יש עוד דינר זהב צא והביאו אלי, כשהובא אליו קרא הרב את העני וחזר לתת לו עוד דינר זהב, כשהוא מתכווין למצות צדקה, העני נשם לרווחה כי לא די שלא נלקח הדינר ממנו אלא שקיבל עוד דינר זהב נוסף, אך פנה בשאלה אל הרב ואמר אדוני הרב אם רצית לתת לי שני דינרים היית נותנם לי בבת אחת, עתה כשחזרתי אליך על פי שליחותו של השמש כמעט נפל לבי בקרבי כי חשבתי שאתה לוקח הדינר ממני? אמר לו הרב בני בתורה פרשת ראה כתוב “נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ”, כלומר בנתינה אחת בראותך כי מצבו העגום של העני לא כיונת אז לשם מצוה, אלא רק שרע לבבך בתתך לו כי יתחמץ לבבך על צערו של העני הילכך אינך יוצא ידי חובת המצווה אלא נתון תתן תן לו נתינה שניה בכוונת מצוה.
והנה בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה אמרו מלאכי השרת חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, תנה הודך על השמים, וכתבו המפרשים שהמלאכים באו בטענת בר מיצרא (שהם סמוכים לתורה שהיא בשמים) מאחר שהתורה הייתה גנוזה בגנזי מרומים ראויה להינתן ליושבי מרום שהם מצרנים לה, ולא להורידה לארץ, אלא שנפסק הדין בש”ס ופוסקים שבמקום שיש הפסד למוכר לא שייך דינא דבר מצרא.
בזה נבוא לביאור המדרש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ורצו לקבל את התורה, והיה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שיבואו המלאכים בטענת מיצרא שהם מצרנים וסמוכים לתורה, על כן אמר הקב”ה ויקחו לי תרומה, ועל ידי שעם ישראל מתחייב בתרומה הוא מקיים גם את מצוות התורה בנתינה מושלמת לעני, ואם כן יש פסידא למוכר הקב”ה שלא יפסיד את התרומה של עם ישראל שמקיימין את התורה, ובמקרה כזה שהמוכר מפסיד שוב לא שייך דין של בר מיצרא ושפיר זכו בה ישראל. (מספר קדושת ציון ח”א עמ קלג, ומאור ישראל דרושים דרוש ב)
