אובדן ושכול מהווים חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן אינן מודעות. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית.
יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים.
האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר. אולם חוויה של אובדן מתפתחת גם בעקבות קשת רחבה למדי של אירועים אחרים, כמו הפסקה של קשר משמעותי, פגיעה חמורה במצב הבריאותי, פרישה ממקום עבודה אחרי תקופה ממושכת, מעבר ממקום מגורים אחד לשני, ועוד.
מה משותף לכל האירועים האלה, שמעצב את חווית האובדן? ומהם דרכי ההתמודדות?
הקשר שלנו עם אנשים קרובים, עם הסביבה שלנו, עם האמונות שלנו, עם הגוף שלנו, מגדיר את הזהות האישית. ניתן לראות את הזהות האישית כתחושה סובייקטיבית יציבה, המורכבת ממערך של התקשרויות אותן חווה האדם, שמהוות חלק בלתי נפרד מהתפיסה העצמית שלו. ואכן, ניתן לומר באופן כללי, שאובדן של אדם או אובייקט או סביבה, פוגעים בתחושת הזהות של האדם.
הוא מרגיש שחלק מן ההוויה שלו נלקח ונקרע ממנו. חווית האבדן פוגעת בתחושת היציבות והביטחון של האדם, ומערערת את שיווי המשקל שהיה נתון בו קודם לכן. הוא מרגיש שהמציאות השתנתה, שהוא אינו יכול להמשיך בתפקודו היומיומי וזקוק לפסק זמן.
באותו פסק הזמן הוא יעבור תהליך של עיבוד החוויות הקשות וטיפול עצמי בפגיעה בזהות, כדי שיוכל להחזיר את שיווי המשקל לקדמותו. התהליך שמתפתח בעקבות האובדן הוא ספונטאני. חלקו אינו רציונאלי ואינו נשלט על ידי האדם, אך הוא נורמאלי לחלוטין.
על אף העובדה שכל אדם מתאבל בדרכו האישית, ובכל חברה יש מנהגי אבלות האופייניים לה, מתברר שניתן לזהות דפוס משותף לאנשים שונים ולחברות שונות, אשר מורכב מרצף של מספר שלבים בהם מתנסה האדם שנחשף לאובדן משמעותי.
שלבים של אבל דווחו בעידן המודרני של הפסיכולוגיה על ידי חוקרים כג’ון בולבי,(1975) וקובלר רוס (1969) במודל חמשת השלבים. אולם מנהגי האבלות ביהדות מעידים על הבנה מופלאה של חז”ל והלך דרכם לרדת לסוף דעתם של בני האדם, ובתהליך הפסיכולוגי שמתנסה בו המתאבל.
השלבים עונים על הצרכים הפסיכולוגיים של המתמודדים עם האובדן, ומטרתם לעבד את החוויה הקשה, לחזור למסלול החיים המוכר ולהחזיר את שיווי המשקל הנפשי והתפקודי לקדמותו.
חשוב לציין שהמעבר משלב אחד לשני הוא הדרגתי ומשתנה – לעיתים חוזרים לשלב קודם אחרי שנמצאים בשלב מתקדם יותר. משך הזמן בו מתנסים בכל שלב, והעוצמה שלו, משתנים מאדם לאדם, אך על אף השונות הזאת בין אנשים, הדפוס הכללי קיים ברוב המקרים.
להלן שלבי האבל בהיבט יהודי ופסיכולוגי:
הכחשה – רגעי האבל וימי השבעה:
אנשים שמקבלים הודעות על מות אדם קרוב ויקר להם, מגיבים פעמים רבות במשפטים כמו: “לא יכול להיות” “זאת בוודאי טעות” “אני לא מאמין”. ההתנהגות שלהם והתגובות הרגשיות, בשעות ובימים הראשונים אחרי האובדן, נראית לעיתים תמוהה לסביבה, המצפה מהם להסתגר ביגונם.
פעמים רבות הם ממשיכים לעסוק בעיסוקים יומיומיים, משוחחים בערנות עם הסביבה, אינם בוכים או מפגינים סימנים אחרים של כאב ויגון. תגובות אלה מוסברות על ידי מנגנון ההכחשה שמופעל אצלם לנוכח האובדן.
ההכחשה מתבטאת בכך, שהאדם אינו קולט את המשמעות הרגשית של האובדן, ועושה הפרדה בין ההבנה השכלית, הפורמאלית, של האירוע שהתרחש, לבין קליטת מלוא המשמעות הרגשית של האירוע עבורו.
לו היינו קולטים בבת אחת את מלוא המשמעות הרגשית של האובדן, המערכת הנפשית הייתה נתונה לאיום חזק מידי. המכחשה היא מנגנון הגנה שאינו מודע, שמטרתו היא למתן את התהליך של קליטת המשמעות הרגשית של האובדן ולאפשר לנו לעבור בשלום את הגל הראשון והבלתי צפוי לחלוטין של הכאב.
תופעות של כעס וביטויים רגשיים אחרים:
עם התפוגגות ההשפעה הממתנת של ההכחשה, מתחילה לעלות למודעות המציאות הכואבת, אבל אנחנו עדיין לא מוכנים לקבל אותה ולהשלים עמה. הרגשות החזקים שממלאים אותנו מתפרצים, ושכיח במיוחד ביטוי של כעס.
הכעס יכול להיות מכוון כלפי מגוון רחב של מקורות, אנושיים ולא אנושיים. כועסים על דמויות הקשורות במוות של האדם הקרוב ואפילו על הדמות שאיבדנו, על כך שהשאירה אותנו לבד.
במקרים רבים אנחנו כועסים על עצמנו, ומפתחים רגשות אשמה, על כך שיכולנו אולי לעשות משהו על מנת למנוע את המוות, ולא עשינו.
התמקחות – ימי השלושים:
האובדן כרוך בתחושה חזקה של פגיעות וחוסר אונים. אנחנו מרגישים שאיננו שולטים בהתרחשויות שמשפיעות על המצב הנפשי שלנו, וקשה מאד להתמיד בתחושה כזאת.
בתגובה לכך אנחנו מנסים להחזיר את תחושת השליטה באמצעות הפעלה של מנגנון נוסף, גם הוא לא רציונאלי – התמקחות. תהליך זה בא לידי ביטוי במחשבות כמו “אם לא היינו נותנים לו לצאת מהבית, היינו מונעים את המוות”, “אם היינו מבקשים חוות דעת מרופא אחר, היינו מצליחים להציל אותה”, גם ההתמקחות, בדומה להכחשה ולכעס, מגויסת למאמץ הלא מודע שלנו לדחות את ההשלמה עם המציאות הכואבת.
דכדוך:
שלב הדכדוך / דיכאון מגיע מספר שבועות אחרי האובדן, כאשר מתחילים לחוש את החלל שנוצר בעולמנו עם ההסתלקות של הדמות האהובה. בשלב זה מתחילים לחוש געגועים, ומתחילים להתעמת עם החוויה הכואבת של האובדן, אבל עדין לא מוכנים לקבל אותה.
הדיכאון מתבטא בתחושה של עצב, געגועים, כאב, הסתגרות, ירידה ביוזמה ובאנרגיות הפנימיות. על אף העובדה שחלק מסימני הדיכאון בתהליך האבל, חופפים לסימנים של דיכאון קליני, אין מדובר בתגובה פתולוגית.
האדם המדוכא, סובל מהערכה עצמית ירודה ומרגשי אשמה בנוסף על הצער והעצב, בעוד אצל האדם המתאבל, הצער אינו מלווה בערך עצמי נמוך.
השלמה, קבלה והתארגנות מחודשת – שנת האבל הראשונה:
השלב של השלמה עם האובדן וקבלתו כחלק בלתי נפרד מהקיום ומהזהות של המתאבל, מגיע ברוב המקרים אחרי מספר חודשים, כשנה, מתחילתו של תהליך האבל. קבלת האובדן מציינת את הפסקת המאבק שמנהל האדם כנגד השינוי שנכפה עליו. המשאבים שהשקיע המתאבל עד כה בהתמודדות נגד קבלת האובדן ובניסיונות לשנות את רוע הגזירה, יכולים להיות מופנים כעת לעשייה היומיומית השגרתית.
המתאבל יכול לחוש שוב את שיווי המשקל התפקודי, שבו הוא מפנה את מרבית המשאבים שלו לפעילויות חיצוניות לעצמו במישורים שונים כמו משפחה, עבודה, חיי חברה ועוד, פעילויות שבהן הוא חש סיפוק, משמעותיות וחדוות חיים.
החזרה לשגרת הפעילות אינה מעידה על התעלמות מהאובדן. הקשר עם הדמות שהסתלקה מעולמו של המתאבל נשאר חזק ומשמעותי, והוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהזהות המחודשת של המתאבל. לפיכך, השלמת התהליך של האבל לא מחזיר את המתאבל בדיוק למקום הרגשי והתפקודי שהיה בו קודם, אלא למקום חדש.
האבל מסתיים בהתארגנות מחודשת, שמאפשרת לאדם לקיים חיים מלאים ומספקים, מבלי לנתק את הקשר עם הדמות האהובה שאיבד.
התהליך שתואר עד כה הוא נורמאלי, וממלא תפקיד הישרדותי בהסתגלות של האדם לשינוי המשמעותי כל כך שנכפה עליו על ידי הנסיבות. יתירה מזאת, מקרים בהם תהליך האבל “נתקע” בשלב של הכחשה, והאדם אינו מתעמת עם החוויות הקשות דרך הכעס והדיכאון, עלולים להעיד על תגובה לא מסתגלת, ואולי פתולוגית.
חשוב להכיר באופי הנורמאלי של תהליך האבל, כי הוא כרוך, לעיתים, בהתנהגויות מוזרות, שיכולות להיתפס על ידי הסביבה כפתולוגיות. התנהגויות כאלו מופיעות בעיקר בשלבים הראשונים של הכחשה, כעס והתמקחות, והן לעיתים מנוגדות לציפייה האינטואיטיבית של הסביבה לגבי ההתנהגות של המתאבל.
אנשים בסביבתו של המתאבל חוששים לעיתים כי הוא מתנהג באורח לא נורמאלי כאשר הוא אינו בוכה, אינו מפגין צער, עסוק ללא הרף, מאשים את הנפטר או מביע כעס לא רציונאלי כלפי דמויות הקשורות במוות.
הסיוע של הסביבה בתקופת האבל יכול להתבטא בתמיכה רגשית, הכלת הרגשות של המתאבל, ומתן לגיטימציה לרגשות הקשים שלו ללא כל שיפוט או ביקורת.
יש מצבים בהם המתאבל מתקשה להשלים עם האובדן ולעבור משלב הדיכאון לשלב של התארגנות מחודשת. אנשים במצב זה עלולים לפתח תגובה מתמשכת בעלת מאפיינים רגשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים של דיכאון עמוק.
התנהגות כזאת יכולה להיות תוצאה של הרבה גורמים, כמו אופי הקשר שהיה בין המתאבל לדמות שנפטרה, האישיות של המתאבל, הסביבה בה הוא מתפקד, מצבים קודמים של משבר ומצוקה אליהם הוא נחשף, ועוד.
התמשכות הדיכאון של המתאבל המלווה לעיתים בהחמרתו, התנגדות לקבל את האובדן והתעקשות להמשיך בתהליך האבל, מצריכים לעיתים עזרה מקצועית.
נסיים בדברי דוד מלך ישראל מתהילים מב’ ח’ “תהום אל תהום קורא לקול צנוריך כל משבריך וגליך עלי עברו”.
דוד המלך בספר התהילים נותן לנו הדרכה ועצה כיצד לנהוג ברגעי משבר, “ואמונתך בלילות” – כשקשה וחשוך כמו הלילה, האמונה מעניקה כוח, והידיעה שהצור תמים פועלו מאפשרת קבלת הדין בהשלמה.
———————————–
מקורות
“לצמוח ממשבר” שפ”י משרד החינוך 2015
היחידה למצבי לחץ חירום ומשבר ומניעת אובדנות.
פינוס, א. (1997).
ג’וינט אשלים סולמני 2017 גליון 18
2007 .גילת, י. ורוזנאו, ש
