הגמרא (בסוף מסכת סוכה) מספרת סיפור עצוב על מרים בת בילגה שהמירה את דתה ונישאה לסרדיוט (=שוטר) יווני. כאשר נכנסו היוונים להיכל הורידה מרים בת בילגה את סנדלה ובעטה במזבח ואמרה: “לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה את ממונן של ישראל ואין אתה עומד עליהם בשעת הדחק” (=בעת צרתם)? רש”י מפרש שלוקוס בשפה היוונית זה זאב. מדוע המשילה בת בילגה את המזבח הקדוש לזאב?
משום שלזאב יש את העוצמה של הטורף המסוכן ביותר והוא אף פעם לא יודע שובע.
לאחר שבני חשמונאי ניצחו את היוונים, נכנסו לבית המקדש, התקינו מחדש מזבח, טיהרו את ההיכל, והדליקו את המנורה, הם החליטו להעניש את משפחת בילגה. משפחה זו כללה עשרות נשים ואנשים, משפחות ענפות שכולם עברו מסכת של עונש והשפלה כך שכל אחד שעל בן המשפחה הזאת מוטל לשלם קנס על הסיפור העצוב שקרה.
הגמרא שואלת מדוע צריך להעניש את ההורים על מעשה בתם? ומשיבה: “אמר אביי שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימה” – הדיבורים שמוציא הילד מפיו בשוק, הוא למד אותם או מאביו או מאמו.
נמצא לפי עומק דברי חז”ל שילד שמדבר בצורה כזו, למד זאת מההורים ומכאן שהם אשמים. זו גמרא פלאית הרי מדובר בבת שעשתה עבירה יותר חמורה מהמילים שהיא אמרה, היא המירה את דתה הרבה לפני שעשתה את המעשה הזה. עוד קודם שנישאה לסרדיוט יווני, לא נענשו ההורים, או המשפחה של מרים בת בילגה. אך כשהיא השתמשה במילים הנוראיות הללו זה הביא לכך שכל המשמרה סובלת? האם בכך שמרים בת בילגה המירה את דתה ההורים שלה לא אשמים?
הנה מצאנו אנשים שהיו גדולי הדור והיו להם ילדים שבעטו בדרך הישנה וירדו מהדרך. בהיסטוריה של עם ישראל ישנם סיפורים רבים מעין אלו כמו מנשה בן חזקיה. אף אחד לא יאשים את חזקיה שמנשה בנו העמיד צלם בהיכל, כמו שהגמרא במסכת סנהדרין (קג, ב) מספרת “כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי”.
עוד רבות שמענו על גדולי הדור שלקו בפורענות האיומה הזו של בן או בת שיצאו לתרבות רעה. ובמעשה עם בילגה, בכל זאת מאשימים את הורים אך לא על מה שהבת המירה את דתה מאחר שבמקרה של יציאה לתרבות רעה אפשר להבין שההורים יטענו זה לא בא מאתנו, יש לנו כזו בת מה אנחנו יכולים לעשות.
אבל כשהיא אמרה את המשפט “לוקס לוקס עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל”? אז חז”ל נטעו את המשפט שחרץ את דינם “שותה בינוקא דשוקא או דאבוה או דאימא”, הדיבורים האלה מפלילים את ההורים יותר מאשר היציאה לשמד כשלעצמה.
יתרה מזו יש להבין,מה הסיבה שמרים בת בילגה לא אמרה זאב זאב? היא הרי גדלה על השפה העברית בבית הוריה, וכפי הנראה היא שמעה את ה’לוקוס לוקוס’ בבית הוריה.
אותה לשון יוונית שאסרו חכמים לדבר אותה ולהשתמש בה, שאף על פי שלמדנו על יפיפותו של יפת (יוון) באהלי שם (שם), באו חז”ל ואמרו שהלשון היוונית, כיוון שהיא הכשילה כל כך הרבה מעם בני ישראל גזרו על הלשון הזאת ועל החוכמה הזאת.
גם אלישע בן אבויה שהיה תנא קדוש, שהיה רבו הגדול של רבי מאיר, גדול הדור, מה שהוא נתפס היה בגלל שזמר יווני לא פסק מפיו, ובגלל שהוא התבטא כמה פעמים בשפה יוונית (חגיגה יד, ב).
הנה למדנו שהשפה היוונית הייתה שפת דיבור בבית בילגה. אולי לא שפת דיבור שגרתית, אולי שפת דיבור שרצו להגיד סודות, אותה לשון יוונית, יפיפותו של יפת הייתה באהלי שם.
השפה היוונית חדרה לבית הזה. משהו לא טוב היה בבית, זה לא התוכן אלא אותם מילים שמשום מה יצאו מהפה שלה בשפה שלא אמורה להיות שפה מדוברת בבית שבו גרים יראי ה’.
על פי מורים ידוע לנו מדורי דורות שהשפה היוונית פיתתה את הציבור היהודי בתרבות שלה, תרבות יוון. יוון הייתה ניסיון כבד לצעירי ישראל שנסחפו כמו שמספר המספר הנפלא יוספוס פלביוס כיצד גדודים של נוער נהו אחר התרבות היוונית ומצאו את עצמם חכמים יותר, מתורבתים יותר, כשהם דיברו יוונית בינם לבין עצמם. עזבו את השפה בה ניתנה תורה, עזבו את לשון הקודש ועברו לשפה מדוברת שנתנה להם הרגשה שהם אנשים יותר טובים ומתורבתים יותר.
כשחז”ל ראו שמרים בת בילגה המירה את דתה הם לא נגעו בהורים שלה, אבל כשאישה קוצפת ומבליעה מילים יווניות בתוך משפט עברי יש לנו הערכה מאוד ברורה, שהיא שמעה מילים כאלה בבית.
לא את התוכן, חס וחלילה, ההורים שלה אף פעם לא דיברו נגד המזבח, ההורים שלה היו כהנים, עובדי ה’. אבל משהו נשב שם ברמה לא בריאה. השפה הייתה שפה יוונית קלוקלת, שפה שהשתמשו בה אנשים שכל תכליתם הייתה לקרר את הקדושה של עם ישראל, לחלל את הקדושה.
את ימי החנוכה אנו חוגגים בהלל והודאה. הדלקת הנר היא דווקא משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק. רגל זה הרגל, ושוק זה השוק שדיברנו עליו. אנחנו לפעמים לוקחים דברים כל כך גבוהים ואומרים אותם כמו שמדברים בשוק.
זה ההרגל שמביא את השוק לתוך הבית שלנו. אנחנו יכולים לשמוע מילדי החיידר שהם יכולים לפעמים לומר מילים שלא שייכים לציבור שלנו.
זה הרגל מן השוק שחדר הביתה, אלו הם אנשים שגדלים ועלולים להגיע ללוקוס לוקוס. אנחנו חייבים לכלות את אותה הרגל, את אותו ההרגל שבא מן השוק, לא להיתפס לתרבויות זרות שחודרות, לשמור על קדושת הנר איש וביתו, להשגיח על מה שהילדים שלנו שומעים.
אם קרה שבמשפחה שכולה הייתה עובדי ה’, משפחה שהייתה משמרה בבית המקדש, התרחש אסון נורא של בת שיצאה לתרבות רעה עד כדי חוצפה של הכאה בסנדל על המזבח, אנחנו מבינים עד כמה אנחנו צריכים להישמר.
על כל אחד ואחת מאתנו ללמוד מימים קדושים אלו כדי ללמוד, להתעלות, לשמור ולהגן על הבית שלנו מהשפעות זרות וחיצוניות. להקפיד במעשים שאנחנו עושים כמצוות אנשים מלומדה ולהפוך להיות אנשים מכוונים יותר, שפיהם וליבם שווה יותר, שהדברים יאמרו בכוונת הלב.
