פעמים רבות זוגות מתלוננים על כך שהם חשים אי נוחות, ואפילו פחד במידה מסוימת, מכך שרמת הרגשות שלהם כלפי בן זוגם אינו רצוף ולינארי, אלא יותר בצורה של תנועה גלית וספיראלית. ישנם ימים ולעיתים תקופות, בהם התחושה היא של קרבה רגשית עמוקה ונעימה, ולעיתים תחושה של ריחוק, אדישות במידת מה, ואפילו ניכור.
לעיתים קרובות הזמנים בהם מופיעה התחושה של ריחוק וקרירות, נחוות ונרשמת בזיכרון הזוגי והאישי כחוויה משברית ומסוכנת, גם אם תחושות אלו לא צפו ועלו על פני השטח, אלא נבחרו להישאר ברמה התת תקשורתית.
במאמר הבא ננסה לתת לגיטימציה ונורמליזציה לתנודות במצבי הרוח שלנו, ובמידת האינטימיות הרגשית המתרחשת בתוך האטמוספרה הזוגית, כל עוד עוצמת התנודות והתכיפות שלהן סבירה ואנושית.
הדימוי שדוד המלך בחר לתאר את המבנה של הזוגיות מעניין וניתן לנסות ללמוד ממנו על התנודות במצב הרגשי הזוגי: “אלוקים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות” (תהלים, פרק סח פסוק ז).
את המילה ‘בכושרות’ פירשו חז”ל (סנהדרין כב.) שהיא נוטריקון של המילים בכי ושירוֹת. כלומר, הזוגיות צופנת בחובה פוטנציאל דו־קוטבי, במנעד שבין בכי לבין שיר.
ייתכן שהאדם שאינו מצוי בינות לחורים והסדקים של הזוגיות יחשוב לפרש את הקיצוניות שבין בכי ושירות, בכך שישנם זוגות שלא שפר עליהם מזלם וחווית הזוגיות שלהם הינה “בכי”, ומאידך יש כאלו שזכו והינם חווים זוגיות של” שירוֹת”…
אך אנו יודעים שלכל זוג ישנו תקופת “בכי” לעומת תקופת “שירוֹת”, ונוכל בהחלט אף לומר שלעתים אותו יום יכול לצפון בחובו גם בכי וגם שירוֹת, ואם נעמיק את מבטינו היטב, נראה נכוחה שייתכנו מצבים שבעת ובעונה אחת הינם גם בכי וגם שירות.
אם כך מעתה שאלת האתגר הזוגי היא כיצד עלינו להתמודד עם הימים הפחות טובים, הפחות אינטימיים והפחות קרובים, ולא כיצד נמנעים מהם לחלוטין, בדיוק כפי שבטבע המדהים שלנו, ישנם ארבע עונות הכוללים ימים אביביים, פורחים ומלבלבים, לעומת ימי שלכת קרירים אפורים ועצובים.
אם נלמד בעיון ובתשומת לב ראויה את דבריו של רבינו תם, שנכתבו לפני כתשע מאות שנים, שבדרכו המיוחדת והנדירה לתקופתו, מלמד אותנו “מודל מוטיבציוני” מובנה ומפורט, כדרך וככלי פרקטי ואפקטיבי להתמודדות עם תקופות שונות בעלי אופי שונה ומנוגד.
נצטט קטעים נבחרים מתוך דבריו של רבינו תם (ספר הישר, שער השישי) אשר נוכל לקרוא לו “סוד האהבה והשנאה”,[1] תוך הסבר סימולטני – פירוש מילים, והכוונה להקשר רחב יותר הנוגע לזוגיות.
“כל מעשה שיש בו הנאה, תכנס בליבו אהבה ראשונה, ואחר כן תסור ותכנס בליבו השנאה, ולקץ ימים תסור, וכן יתחלפו תמיד, יסור האחד ויבוא השני”
רבינו תם מלמד אותנו שבאופן טבעי ונורמלי, גם מצבים וקשרים אשר ביסודם הינם טובים ונעימים, אינם יכולים להיות יציבים ועמידים לעד לעולם. יש לציין ולהדגיש כי כוונת רבינו תם במושג “שנאה” הינו ריחוק, אדישות, וחוסר חשק ומוטיבציה.
“אך אם תהיה הנאת העובד בעבודתו גדולה, תעמוד האהבה ימים רבים, והשנאה ימים מספר. ואם אין לו בעבודתו הנאה גדולה, או תבוא עליו ממנה הנאה מצד אחד ומהומה מצד אחר, תעמוד האהבה ימים מועטים והשנאה תאריך ימים”.
הגורם הדומיננטי שהינו בעל השפעה מכרעת על כמותם ואיכותם של “ימי האהבה וימי השנאה” הוא מידת ההנאה והחוויות החיוביות שיהיו נוכחות בקשר הזוגי. ככל שבני הזוג ישכילו לצבור חוויות חיוביות יחד, כך “ימי השנאה” יהיו קצרים יותר ומשמעותיים פחות. [2]
“וכאשר יתחלפו פעמים רבות, אם יתחדשו לאדם חידושים טובים בעבודתו, אז תוסיף האהבה ותגדל ואם יתחדשו דברים רעים תוסיף השנאה”
אלמנט נוסף שרבינו תם מסב אליו את תשומת ליבנו הוא שככל שנדאג לכך שנחווה חידושים וריגושים חיוביים כך יגדלו ויתעצמו ימי האהבה על ימי השנאה.
“ואם לא תתחדש בעבודה דבר, יהיו שתיהן שוות, עד שיבוא השכל ויכריע בינהן, כי אם יהיה השכל טוב, תתחזק התאווה בשביל ההנאות הבאות ממנה, ואם תחלש האהבה, תחזק השנאה, ותלך הלוך וגדל, ותתמעט האהבה בכל יום”
כאן רבינו תם מלמד אותנו על כוחו העצום של מה שאנו קוראים “מחוייבות“.(בשפתו של רבינו תם – “שכל”) זוג שישתית את יסודות הזוגיות שלו רק על חוויות חיוביות, ורק על תחושה של קירבה ואינטימיות רגשית, עשוי למצוא עצמו בימי סגריר ללא יסודות וללא עמודי תמך, שכן “ימי השנאה” הינם כאמור חלק אינטגרלי מהריתמוס של הזוגיות.
ובהחלט ייתכן שבשל כך במעמד הר סיני הקב”ה כפה הר כגיגית על עם ישראל למרות שההתלהבות של עם ישראל הייתה בשיאה, עד כדי כך שהקדימו נעשה לנשמע, אך הקב”ה ביקש להכניס למעמד קבלת התורה אלמנט של מחוייבות כבסיס וכמסגרת להתלהבות ולרגשות.
“ואחרי אשר גילינו סוד האהבה וסוד השנאה, נאמר כי צריך לבעל העבודה להכיר בתחילת עבודתו, כי האהבה והשנאה נלחמות שתיהן, פעם תגבר האחת ופעם תגבר השנייה.
ועל כן אין צריך בתחילת עבודתו להיות חושש אם יקוץ בה, כי זה משפט האהבה בתחילתה כי תגיע לתכלית ידיעה ותחדל, ואחר כן תשוב ותתחזק כנשר, ואחר כך תחלש האהבה ותכבד השנאה, אל יהי נואש מן העבודה רק יידע כי לקץ ימים תחלוף”.
“אין צריך בתחילת עבודתו להיות חושש אם יקוץ בה” – “רק יידע כי לקץ ימים תחלוף”, במילים אלו רבינו תם בעיקר מכוין לנורמליזציה וליגיטימציה של התנודות שבין ימי האהבה וימי השנאה. עצם קבלת השינויים המנטליים האלו כמנהגו של עולם, יש בכוחם לאפשר לנו לעבור בצורה נכונה ומועילה את ימי השנאה, ועם כמה שפחות נזקים ומשקעים.
ועל כן צריך המשכיל בראותו כי תכנס השנאה בליבו, ויקוץ בעבודה, לבל יניח כל המעשה, ואל יאמר אניח הכל עתה ואחרי כן אחזור אליו, כי אם יניח הכל, יאבד מידו, ואם יחזיק ממנו במקצתו לא יאבד.
כגון מי שנגזר אבר מאבריו, אם נגזר כל האבר מן הגוף אין לו תקנה, ואין לו רפואה, ואם נשאר האבר מעורה בגוף יש לו תקנה, ויחזור לקדמותו כשירפאהו”.
רבינו תם מזכיר לנו שגם בימי השנאה עלינו לשמור על איזו שהיא מסגרת של זוגיות מתפקדת, גם ברמה הטכנית, וגם ברמה של פעילות זוגית וחברית, בכדי לשמור על “חום גוף” סביר, שיאפשר לנו לחזור לימי האהבה ממקום מתפקד, ולא ממקום כואב.
לסיום ולסיכום ניתן לומר כי ייתכן שהריבונו של עולם ברא את כל הבריאה כולה באופן של גאות ושפל, ועליות ומורדות המתפקדות באופן מחזורי, בכדי לחדד אצלינו את תחושת הקיום החוויה וההנאה, וכמו שדרשו רבותינו את הפסוק “אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה’ אור לי” (מיכה פרק ז’ פסוק ח’) “אלמלא נפלתי, לא קמתי. אלמלא ישבתי בחושך, לא היה אור לי” (מדרש תהילים, כב).
ומזווית אחרת ונוספת ניתן להבין ברוח זו את דבריו המפורסמים של רבי מאיר בעל הנס שאמר “מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה” (מסכת נדה, דף לא)[3]
————————————-
[1] מטבע לשון של רבינו תם גוף המאמר.
[2] (השווה סנהדרין נח. בפירוש הפסוק “ודבק באשתו”)
[3] לעיון נוסף בסוגיית ימי האהבה וימי השנאה ראה בספר “עלי שור” ח”א שער ראשון פרק חמישי.
