אומרים שכל ההתחלות קשות. מדוע אם כן אנו מתגעגעים לראשית הנישואין? מדוע אנו נזכרים בשמחה ברגעים הקסומים כשנפגשנו לראשונה, כששוחחנו על דא ועל הא, כשטיילנו לאורך השדרה תחת עצי האורן, כשנפגשו עינינו ברגע המיוחד של לפני החופה? מדוע אלבום התמונות אף פעם לא חי ותוסס כל כך כמו עצם החתונה, הברית, הבר-מצווה, ושאר האירועים המשפחתיים שחווינו בשמחה ובאהבה?
ההתחדשות ממלאה אותנו בשמחה: לפגוש את הבלתי מוכר המסתתר בנשמה שעומדת מולנו זו חוויה שמחברת אותנו אל ה’ דרך נשמתנו הטהורה. נדמה שאין שמחה גדולה מכך והיא כל כך קלה משום שהיא נחווית ללא שום מאמץ. עצם הראשוניות, מובילה אותנו הישר אל תוך החוויה המרוממת של “שכינה ביניהם.” ללא תכנון או ציפייה מראש, פשוט זרמנו מתוך ביטחון פנימי בחיים ובה’ המייצר אותם עבורנו. הרגשנו כילדים שכך חיים את היומיום שלהם. התענגנו על הפרח לא פחות מאשר על השקיעה. שמחנו במבט העמוק לא פחות מאשר בעצם השיחה. הקטן והגדול, כולם נשזרו למרקם אחד רב-מימדים שנקרא חיים. דרך מרקם זה מימשנו לעצמנו את המילים הקדושות: “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום.” נראה לומר אם כן כי כל ההתחלות קלות.
מדוע אם כן, בכל זאת נוהגים לומר שכל ההתחלות קשות? אלא משום שהניסיון להמשיך את ההתחלה המרוממת לדקה הבאה, לשעה הבאה, ליום הבא, לשנה הבאה… זהו החלק הקשה. למעשה זה לא רק קשה, זה בלתי אפשרי בעליל. אם חווינו רגע של שמחה ואנחנו מנסים להיאחז ברגע הזה ולמשוך אותו אתנו, הוא פשוט נעלם לנו ומתפוגג, כמו סבון רטוב שאנחנו מנסים לאחוז חזק – הוא מחליק מידינו ואנו נשארים בידיים ריקות ועם רגש של אכזבה ותסכול. השמחה בזוגיות, ובכל דבר אחר למעשה, היא בהתחדשות הקשר עם הרגע הזה בהווה, כל יום וכל דקה מחדש. ההתחדשות התמידית נלמדת ממעשיו של בורא עולם ש”מחדש בטובו בכול יום תמיד מעשה בראשית” – על השמחה בחיבור הנפשי אליו ואל עצמנו להיות בכל רגע נתון מחדש. אם ננסה לגרור את הרגש הנוכחי לשנייה הבאה, אז הפסדנו את ההתחדשות של השנייה הבאה ונותרנו עם זיכרון אפור בלבד, ולא עם עצם חוויית ההתחדשות.
את הרעיון שהחיים שלנו הם בהווה, ולא בעבר או בעתיד, למדנו מהרב אליהו דסלר זצ”ל בשיר קצר במכתב מאליהו כרך ג’ (עמוד 306 ),שם הוא כותב:
העבר – אך זיכרונות.
והעתיד – לתקוות דמיונות.
אך ההווה – ראה בו להיפנות.
חייך הוא
וכולו רק ניסיונות.
רעיון ההתחדשות בהווה הוא הבסיס למצוות התשובה שראוי ונכון ליישמה ראשית כל בביתנו. גם בזוגיות נדרשים אנחנו להתבונן בחיינו, ולזנוח את החלקים המכבידים על שמחת ההתחדשות. חרטה על העבר היא הצעד הראשון לקבלה לעתיד. החרטה היא הנכונות להשיל את ה’עור’ המדומה שהתרגלנו אליו, ולהיכנס לרגע הבא ב’עור’ חדש של בריה חדשה, כדברי חז”ל. הבה נחשוב בכנות. אם בכל רגע ה’ מחדש אותנו עם כול העולם, אז מספיק שהשארתי מאחורי את הרגע שעבר, ואני כולי בריה חדשה ברגע של ההווה. אין דבר קל יותר מלזרום עם הרגע המתחדש בחסדו העצום של ה’. אך הניסיון הקשה שעליו דיבר הרב דסלר הוא להותיר את העבר מאחורינו על ידי שחרור המחשבות של מה שהיה, בין לטוב בין למוטב. בנוסף יש גם יש להיזהר לא לאבד את הרגע המקודש של ההווה עם מחשבות העתיד. אין באמור כדי לבטל ולסתור את העקרונות החשובים של “אין חכם כבעל הניסיון” מחד גיסא, ו”איזהו חכם הרואה את הנולד”, מאידך גיסא. זאת מאחר והלמידה מניסיון העבר והמבט הרחוק לתכנון העתיד, כל מטרתם היא ההווה ושימוש נכון בידע שיש לנו כסיוע לבחירה חיובית במציאות העכשווית.
יחד עם זאת, קיימת בנו נטייה דווקא להקדיש זמן רב מחיינו לזיכרונות אירועי העבר ומחשבות העתיד. נטיה זו עלולה למנוע מאיתנו את שמחת ההתחדשות וראיית הטוב שברגע הנוכחי. מדוע אנו נאחזים בעקשנות במחשבות אלה?
התשובה היא אחת: אנו מפחדים. הפחד משתק אותנו מלזנוח את הרגע של לפני, העבר, ולחיות בפשטות של ילד את הרגע הנוכח. אנו מפחדים מהבלתי ידוע, מהעתיד, שמא ניפגע, נתאכזב, נסבול וכן הלאה. זהו הניסיון הגדול לבחון עד כמה אנו סומכים ובוטחים בה’ ומרפים ממחשבות העבר והעתיד, הכאבים והפגיעות, הכישלונות והאכזבות, ונותנים לו לנהל לנו את חיינו. עד כמה אנו משליכים את יהבנו על ריבונו של עולם ומוכנים להביט בעיני ילדים אחד על השני, כאלו נפגשנו לראשונה. הניסיון שה’ מציב לנו בבחירה החופשית שנתן לנו הוא לראות את הפלא והקסם של מי שאנחנו ומי שמולנו. אז נראה את היופי והקדושה של “מחדש בכל יום טובו מעשה בראשית”, אז נקבל את החוויה כמתנת חסד אלוק’ית החוזרת על עצמה בכול רגע ובכול שעה.
על כך אמר דוד המלך ע”ה (תהלים מ”ו): “הרפו ודעו כי אנכי אלוק’ים”. הבחירה שלנו היא להרפות ממחשבות העבר והעתיד, ולזכות להתחלה חדשה בהווה המיידי ולגלות ברגע זה את השכינה שבינינו. זאת התחלה קלה שהיא גם קשה. אבל היא שווה כול מאמץ!! “טעמו וראו…”
