משבר הקורונה פרץ אל תודעת חיינו בשנה שחלפה ומאז מסרב להניח לנו ולרדת מהכותרות. בעקבותיו, צצו לפתחנו אתגרים רבים. משפחות רבות מצאו את עצמם בהתמודדויות כלליות המשליכות באופן ישיר על הניהול השוטף של הבית ותפקודו התקין.
בתוך שגרת הקורונה המורכבת, עומדים הורים מול משימה לא פשוטה. שמירה על שגרת לימודים ככל שניתן וכמובן בהתאם להנחיות המתפרסמות מעת לעת. המשימה מסתבכת שבעתיים כשמדברים על בני נוער ומתבגרים. בשכבת הגיל הזו הדברים נראים אחרת. יותר ויותר מתבגרים נשארו בבית ולא שבו אל מסלול הלימודים, אם מצד עצמם ואם מצד ההנחיות שהגבילו את המוסדות. הזמן עשה את שלו ונערים רבים התרגלו לשגרה הזו, אצל חלק מהם צצו קשיי התנהגות ומתחים פנימיים המעידים על מצוקה והתערערות אישית ורוחנית. מולם עומדים ההורים חסרי אונים, מנסים בכלים חינוכיים מוכרים לשנות את המצב, אך בהעדר הכוונה וכלים מותאמים איך לנהוג בסוגיות החינוכיות שבאו אל פתחם יוצא שפעמים רבות שכרם בא בהפסדם.
אחת התופעות הכאובות איתן אנו נפגשים בשנה האחרונה מידי יום היא נשירה גלויה של מתבגרים מתוך הישיבות. סגנון הפניות שאנו מקבלים חוזרות על עצמן שוב ושוב, “מה אני עושה עם הבן שלא מעוניין לחזור לישיבה, הוא משתגע בבית ומשגע את כולם”.
לוותר לו, זה לוותר עליו.
לפני שנתמקד על “איך” ניתן להתמודד, נרחיב מעט על “למה” כדאי להתמודד ולהתעקש ולא לוותר על שום מתבגר. אכן, במבט ראשוני אין הורה שמוכן לוותר באמת על הבן שלו. אך אם נתעמק מעט במבחן התוצאה, נבחין כי תהליך הנשירה משרה מטבעו לחץ של ממש על ההורים והבית ומאיץ בהם לקדם תהליכים מול הבן היושב בבית.
אנו עדים לשינוי מגמה אצל חלק מאותם מתבגרים כשהם משתלבים במסגרות לימוד לחצאים לשליש ולרביע. מסגרות המשלבות לימודי קודש וחול ומיועדות במהותן לנוער מתמודד.
תהליך נשירה אינו מתרחש פתאום. נערים ובחורים שלא שבו אל היכל הישיבה עקב משבר הקורונה אזרו אומץ לאחר תקופה ארוכה של התחבטות פנימית והתמודדות עם מגוון חוויות וקשיים שהצטברו במשך הזמן. המשבר האחרון אינו הגורם היחיד לתופעה אם כי הוא אחד הטריגרים שאפשרו לאותם המתלבטים לקום ולעשות מעשה. יש להם על כך הסברים שונים חלקם מבוססי מציאות וברי אסמכתא וחלקם בגדר מס שפתיים בעלמא.
וההורים, צופים במתרחש בעיניים כלות ודומעות. הם רואים את בן טיפוחם פושט צורה ולובש צורה, מתרחק מחבריו לספל הלימודים ומתחבר לחברים מזדמנים שטיבם אינו ברור וידוע. הם מתקשים לעמוד אדישים מול התנהלות מבלבלת, חסרה סדר יום יציב ועקבי, מול חוסר מעש ושעמום הגורר התנהגויות המעידות על איבוד שליטה ורסן. גם אותם נערים שהצליחו להשתלב בלימודים ובתעסוקה, עשו זאת ללא תיאום ומכורח המציאות. בין כך ובין כך, הנשירה היא הצד שווה שבהם. עוד נערים שאבדו את הדרך ומצאו כיוון אחר בחיים עזבו את מקום הלימודים ללא כל הכוונה והדרכה בקבלת ההחלטה. חלקם אמנם מחוברים עדיין בהווייתם אל עולם התורה אך בהעדר יד מכוונת הם נאלצים להתמודד עם חיפוש דרך לבדם.
יש מה לעשות
כדאי לזכור כי כל מתבגר עובר תהליך ארוך בגיבוש זהותו האישית. בשנות ההתבגרות נפשו מתעצבת אט אט על רבדיה השונים. לנוכחות ההורית בתהליך ההתבגרות יש משמעות ותרומה אדירה. המתבגר זקוק להוריו גם אם הוא לא מראה או מבטא זאת, וגם אם הוא משדר את ההיפך הגמור בביטוי עצמאות כאילו הוא מסתדר בלעדיהם. אל תתפתו להאמין לזה. למתבגרים, בוודאי אלו בגילאי ישיבה קטנה, אין עדיין את הבשלות הראויה לקבל החלטות מהותיות לעצמם ובוודאי לא החלטות החורצות את גורל עתידם.
הלחץ שאתם נמצאים בו מובן ומתבקש. מצד אחד הוא עדיף על פני אדישות או ייאוש חלילה, מאידך הוא גם מסוגל לדחוף “לבצע הקלות” כלפי המתבגר העיקר שלא ישאר במצב שהוא נמצא בו. אל תחששו לעמוד על שלכם. אתם יודעים טוב יותר מה נכון לו.
תהיו שם. אל תתנו לרעשי הרקע לשבש לכם את האחריות. אל תלחצו מסדר יום משובש, משוטטות בלילות ומחברים חדשים. יש מה לעשות מול כל זאת בדרך מושכלת ושקולה. נכון, זה לא קל בלשון המעטה ופעמים רבות אתם דואגים ובצדק. אך עדיין לא מאוחר. הבן שלכם לא התנתק מהעולם ממנו הוא גדל וצמח. נשירה לא מתרחשת פתאום. את המשבר הנוכחי ניתן לתעל ולכונן להתקשרות מחודשת איתו. אל תוותרו ותאפשרו לו ללכת בקלות מהיכל התורה רק בכדי שלא ישב בבית. תעשו כל שביכולתכם לשמור שלא יתנתק ממקור חיותו.
מאז פרוץ משבר הקורונה בחורים ונערים רבים מצאו את עצמם “מתנדנדים”. חלקם ברורים יותר בדעתם וברצונם לעזוב את היכל הישיבה, וחלקם פשוט מבולבלים. ברוב המקרים, לאחר שיחה, פניותיהן הסתכמו בחזרה מאוזנת לישיבה ומתוך בחירה. נראה כי לפעמים כל מה שחסר להם היא אוזן קשבת וכתף תומכת. מבוגר משמעותי שיהיה מוכן לשבת ולהקשיב להם בלי לשפוט ובלי לבקר אותם אבל שיעשה איתם סדר בבלגן שנוצר ויעזור להם לקבל החלטות באופן מושכל ושקול. רבים מהבחורים אומרים בפה מלא שאינם מעוניינים לעזוב באמת את הישיבה. משבר הקורונה והעדר לימודים בלבל וסחרר אותם. הם לא היו ערוכים נפשית למצב שכזה. עם הזמן ניסו להעסיק את עצמם במגוון עיסוקים, גילו את טעמו של הכסף והתחילו להתרגל למציאות החדשה.
למעט מקרים חריגים ומורכבים במאפייני הנערים והרקע המשפחתי שלהם, רוב מקרי הנשירה יכולים להסתדר ולהיפתר בחזרה אל ספסל הלימודים.
יחד עם זאת, הורים לא יכולים להתמודד לבדם מול המערכה. בוודאי לא במצבים שאין לבנם להיכן לשוב. כיום הציבור החרדי משופע באנשי חינוך מהשורה הראשונה, החל מרבנים ואנשי מקצוע וכלה בפעילי נוער ונאמני קהילות, אלו ערוכים ונכונים לסייע בסוגיות החינוכיות ולעמוד לעזר ולאחיסמך לכל דורש. לרשות ההורים אפיקי סיוע והתערבות מתוך הקהילה ומחוצה לה, אל תהססו לפנות לעזרה ולבקש סיוע בעצה ותושיה.
נסו להגיע אל תוך הלב שלהם דרך התעניינות כנה. תשאלו שאלות פתוחות שמאפשרות ומזמינות דו שיח, תבקשו לדעת מה מתחולל בתוכם. הם זקוקים לייחס וכבוד לדעות ולרגשות שלהם. היו קשובים לכל מילה היוצאות מהם ובעיקר לאותן מילים שלא נאמרות. הביעו אכפתיות ודאגה לעתידם. דברו מלב אל לב, יש מי ששומע אתכם.
בימים אלו אנו מציינים את החזרה לשגרה הברוכה, ראוי להרבות בהם בתפילה על חינוך הבנים והבנות. לפקוח את העיניים היטב וללוות את החזרה ההדרגתית בבטחה ובשלום. יהי רצון שנראה ברכה בעמלנו ונזכה לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה’ יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה’ דבקים ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא.
