גלות וגאולת מצרים יכולים ללמד אותנו אודות עצמנו בתהליך של יציאה לחירות. המאמר יסקור מקורות הנוגעים למציאת ה”אני” הפנימי ודרכים לחבור אליו, כיצד דווקא חיבור לאני מרחיק מגאווה והיחס הנכון למסרים מהסביבה. דרך החיבור ל”אני” נגלים שני סוגים של ערך עצמי: ערך עצמי לפני ה’ וערך עצמי בעיני ה’. עם חיבור ל”אני” ועם ערך עצמי מוגבר, אנו בשלים למשימתנו בעולם: להאיר בעוז.
גלות הערך העצמי
אנו עשויים למצוא את עצמנו, לא אחת, מחפשים ותלויים באיתותי אישור מסביבתנו או קבלת מילות הערכה. לעיתים אנו נאחזים בהם, פועלים על פיהם, ואז נסוגים מפני ביקורת, מפורשת או אפילו מרומזת, מתכנסים לתוך עצמינו, נפגעים עד כדי איבוד כוח הרצון. בין אם זוהי תקופת הישיבה או התיכון, תקופת השידוכים, מסע חיפוש אישי, או בראיונות עבודה, התופעה זהה: אנו מבקשים את האישור העצמי שלנו אצל אחרים, ועלולים לפרש כל אות כאילו עצמיותנו תלויה בכך. מצב זה הופך אותנו לתלויים באחרים, משועבדים – אך אפילו לא להם, לאמירות שאפילו הם עצמם לא התכוונו שנפרש אותם באופן בו פירשנו, להערות אגב אותן אנו לוקחים ברצינות מוחלטת. זהו סוג חריף וכואב של שיעבוד, גלותו של אדם שכבר אינו זוכר שגלה מהיכנשהו.
החירות להיות אדם
ביציאת מצרים, החדיר ה’ בעולם את החירות כערך אלוקי: “לא ימכרו ממכרת עבד… כי לי בני ישראל” (ויקרא כ”ה, מד, נה); “לא תרדה בו בפרך” (שם, מג). מצרים – האימפריה ששעבדה את בני ישראל ושכל עצמה הייתה בנויה על שיעבוד, רדייה ומחיקת זהותם של אחרים – שקעה במצולות. תחתיה קם בעולם עם חופשי, המשוטט במדבריות ואוכל דגן שמים, שאינו זקוק לכל סוג של תרבות על מנת להגדיר את עצמו. חופשי להיות עצמו ולהתחבר לרוחני ולנשגב, להיעשות יותר ויותר “אדם” כמו זה שמסופר עליו במעשה הבריאה, “ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרֵהו” (תהילים ח’, ו). אדם זה יכול לקבל את תורת משה ואת התפקיד הכביר של שמירתה ונשיאת המסר שלה אל האנושות. כמה חירות צריך על מנת לקבל תורה כזו, כמה נוכחות אישית וכללית צריכה להיות שם.
יציאת מצרים נושאת בחובה, אפוא, אמירה עמוקה ועוצמתית: החירות הינה הערך הבסיסי של הקיום. באמצעותה ניתן להתרומם, להיעשות בעל בחירה חופשית, לבחור במה שמעבר למיידי, ואף לפגוש רצון שמעבר לנו – הרצון האלוקי.
אין מדובר בחירות חיצונית שמשמעותה היעדר שיעבוד. מדובר בחירות עמוקה, פנימית, כזו החודרת לזהותו ולמהותו של האדם. חירות בה האדם משוחרר מהתלות בדעותיהם של אחרים, באורח חייהם ובמוסכמותיהם, משוחרר מן הדחף לרַצות ומן הרצון להיות כמו כולם, להתבונן על העולם באופן פתוח, נקי, אישי. במצב זה האדם יכול לפגוש את האלוקים.
הדרך לחירות שכזו איננה קלה. התלמוד הירושלמי (פסחים פ”י ה”א) מונה ארבע לשונות של גאולה: והוצאתי, והיצלתי, וגאלתי, ולקחתי. כולן מבטאות יציאה לחירות (ראו פסחים פ”י מ”א), ומעידות כי לשם כך נדרש תהליך פנימי, עמוק והדרגתי שהוא יותר מהתרת כבלים ומלחמה במשעבדים.
משורר ג’מאיקני ידוע, שר בשיר החירות שלו: “שחררו את עצמכם מעבדות הדעת, אף אחד מלבדנו לא יוכל לשחרר את דעתנו”. דפוסי הפיוס אותם מאמצים נופלים בשבי, הנותרים לעיתים על כנם גם לאחר שחרורם מהשבי (ידועים גם בתור “תסמונת סטוקהולם”), מראים, כי ניתן להוציא את האדם משעבדו, אך קשה הרבה יותר להוציא את דפוסי השעבוד מתוך האדם.
“אני” ה’ אלהיכם
באחד הקטעים המפתיעים ביותר בפנקסיו של הראי”ה קוק הוא כותב בנושא:
“ואני בתוך הגולה” (יחזקאל א, א), האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור… חטאנו עִם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ואִבֵּד את עצמו. לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת “אַיֶּכָּה”, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו. בחטא ההשתחוואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את “אניותו” העצמית עזב, זנח ישראל טוב.
התורה, בספרה על הידרדרות העולם ושקיעתו בחטא, מתארת את התכחשות האדם לעצמיותו. יתר על כן: הוא דורש את הפנייה ל”אל זר” ול”אלהי נכר” לא בתור זרות ונכריות לאלוקי ישראל אלא בתור זרות לאני העצמי של האדם:
חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתוֹת, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות ו”קריירות”. קִטרגה הירח, אִבּדָה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה. וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח […]
התרחקות זו של האדם מעצמו מתבטאת במחשבה “על דבר גורלות ו’קריירות'”. העובדה שהאדם מוצא את מימושו העצמי בדברים חיצוניים לו: בקריירה, בהישגים בעולם החברתי, היא הביטוי להתרחקות מהעצמי, החטא הקדמון האמיתי, חטא הארץ והלבנה, שקדמו לחטא האדם, בכך שהן שאפו להיות משהו מחוצה להן, להשיג איזו “תכלית” העומדת לעצמה.
בנקודה זו מגיעה האמירה המפתיעה ביותר, שאפילו “אני ה'” איננו משהו חיצוני לנו. “אני ה’ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים…” משמעו כי ה”אני” הפנימי ביותר שלנו, הוא נתיב הגישה הקרוב ביותר לאלוקות:
[…] וכיון שאין אני, אין “הוא”, וקל וחומר שאין “אתה”. “רוח אפינו משיח ד'” (איכה ד’, כ), זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ה’ א-להינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה’ ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, “וידעתם כי אני ה’ א-להיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים, אני ה'” (שמונה קבצים ג, כג).
ככל שאנו קרבים אל האני, מזהים את עצמנו כישות שלמה ועצמית הבוחרת בחופשיות, ככל שאנו קרבים אל משיח ה’ שהוא רוח אפינו ממש, נוכח בפנימיות העמוקה ביותר שלנו, כך אנו מתחילים לזהות ישויות אחרות בעולם. רק מתוך ההכרה הזו, באלוקות שיש בנו, שהיא היא אנחנו, אנו יכולים להכיר את ה”הוא”, את החלקיות שלנו ביחס למציאות כולה. אם אנו מכירים בעצמיות הבלתי תלויה של ה”אני”, אנו מסוגלים לתפוס את העצמיות הבלתי תלויה של מי שחוצה לנו, שהוא אחר מאתנו ואיננו מוטמע בתוך ראייתנו הצרה את העולם. יש בני אדם אחרים, בעלי רצון עצמאי ובחירה חופשית. בעלי דעות שונות משלנו ואורח חיים אחר. ואז אנו מסוגלים להתעלות עוד יותר ולהכיר את “אתה”: אנו יכולים לפנות אל ה’ ולומר לו “ברוך אתה”, כביכול שווים, עומדים זקופים לפניו. אז אנו מסוגלים לפנות אל מי שלצדנו ולומר לו “אתה”, להעניק לו, לשתף אתו את חיינו ואת תקוותינו, ולקבל ממנו, ולקחת חלק בחלומותיו ובתקוותיו.
דברים דומים כותב גם ר’ צדוק הכהן, כי כאשר אדם פוגש באמת את עומק ה”אני” שלו, הוא פוגש את אלוקים, הנמצא בשורש הכל. הוא אחד עם אלוקים, עד כדי כך שהאלוקות מדברת דרכו – “אני ה’ אלוקיכם”:
ו”אני” הוא מדה האחרונה שהשם יתברך שוכן בתוך לבות בני ישראל ממש, עד שהנביא יוכל לומר בפיו “אני ה'” כי הוא עצמו לבבו הוא משכן כבודו יתברך… (רסיסי לילה אות כ).
ואילו בנקודה שאנו מתרחקים מן האני אנו מתחילים להשתעבד אל ה”הוא” המדומיין, שבתוך ראשינו: מה הוא חושב עלי; מה הוא אמר לי ומה ההוא רוצה ממני.
הרב קוק רואה אפוא את הגאולה כשחרור של ה”אני” מכבלי האישור החיצוני. גאולת מצרים כמו גם הגאולה העתידה, ששיאה יהיה כאשר כל אחד ואחד – וכולנו כעם – נכיר את ה”אני” שלנו, נכיר כיצד כל הטוב כבר מוטבע בו, כיצד להיות קרוב אל האני פירושו להיות קרוב אל ה’. זאת תורתו של משיח.
שימו לב אל הלב
המסע אל האני עשוי להיות ארוך, מייגע, אך לאמיתו של דבר זהו מסע אל הקרוב, אל מה שכבר קיים בתוכנו ועלינו רק להקשיב. נוכל להתחיל לתרגל זאת באמצעות הקשבה אל הקולות הפנימיים שעולים בתוכנו בזמן אמת במקום לסגת מהם. אנו חשים צביטה בלב? חשש? חרדה? במקום לנסות “לנפנף” אותם ולהמשיך הלאה, הבה נטה אוזן: ממה אנו חוששים? מה הקול הפנימי מבקש? ללא שיפוטיות, בהקשבה מלאה. אנו עשויים להיות נדהמים מעוצמת הגילויים אודות עצמנו: כמה אנו רוצים בטוב, כמה עצמיותנו גדולה הרבה יותר ממה שאנו חווים אותה. כמה שלמות היא מבקשת. כמה “בצלם אלוקים” אנחנו.
ואז נוכל לגלות דבר גדול עוד יותר: את כח הבחירה. זהו כח הדורש כנות, וויתורים ואומץ לב. שכן לעולם נצטרך לבחור בדרך אחת על פני רעותה, ולעולם יהיו לכך מחירים והשלכות. זוהי הגבורה לחירות, לבחירה. נלמד שיש בליבנו את הכוח לבחור בלב שלם, את היכולת לשחרר את מה שאין ביכולתנו לשנות, ואת האומץ לדבוק בבחירה גם לנוכח ספקות ומשברים.
החשש מגאווה
אחד הדברים החוסמים אותנו מגילוי עצמיותנו, בייחוד כיהודים יראי שמים הינו הגאווה. איננו רוצים ליחס לעצמנו חשיבות, או שאנו חוששים מן החלקים בתוכנו המסמלים בעינינו גאווה: בקשות לשלמות ולגדולה אישית. ישנם דברים רבים שאפשר לומר על כך, ותייחס לשתי נקודות:
הראשונה היא, שהתרחקות מעצמנו מובילה לתסכולים פנימיים גדולים, שבתורם מהווים את הקרקע הפורייה ביותר לצמיחתו של האגו. שכן בסופו של דבר עצמיותנו תובעת את שלה, ואם היא איננה מקבלת אותה באופן הנעלה יותר – דרך הקשבה למצפן הפנימי, דרך בחירות אמיצות, הרי שהיא באה לידי ביטוי בדרישה לחיבוק עצמי, לעיסוק יתר בעצמנו ובפגיעות מוגברת בפני הזולת. כך יוצא שאותו אדם המתאמץ לברוח מגאווה, נופל עמוק ברשת האגו והעיסוק העצמי, שבוודאי אין לך גאווה גדולה מזו.
נקודה נוספת קשורה באופן עמוק לגאווה וענווה: אנו מוצאים שרבנו הקדוש, אומר פעמים רבות במשנה “אומר אני”. סבו, הלל הזקן, אמר על עצמו “כשהיה שמח בשמחת השואבה: אם אני כאן – הכל כאן” (סוכה נג ע”א). ועלינו לתמוה: הלל הזקן ורבי יהודה הנשיא הינם שני חכמים שהתפרסמו בשל מידת הענווה שלהם (שבת לא ע”א; סוטה מט ע”ב), ודווקא הם מדברים כה רבות אודות ה”אני” שלהם? אלא שאדם הפוגש באמת את עומק ה”אני” שלו, פוגש את אלוקים, הנמצא בשורש הכל. אחד הוא עם אלוקים. עד כדי כך שהאלוקות מדברת דרכו – “אני ה’ אלוקיכם”.[1]
מקומם של המסרים מהסביבה
למסרים מהסביבה ישנו תפקיד חשוב אך מאחר ולעיתים אנו משתמשים בהם שלא במקומם, אנו מאבדים את הערך והמשמעות שלהם בחיינו. ההקשבה לקול הפנימי ומציאת הערך העצמי איננה שוללת את ההקשבה לסביבה. אדרבה, היא סוללת את הדרך להקשבה נקייה ומדויקת יותר. לסביבה יש הרבה מה לתרום לנו: ידע, מבט אובייקטיבי על פעולותינו, עצות טובות, אכפתיות לגורלנו, מראָה כיצד הדיבורים והפועלות שלנו נתפסים בעיני הסביבה או האחר. אולם כל זמן שאנו תלויים בה עבור הערך העצמי, אזי איננו פנויים להקשיב לתוכן של דבריה. אנו פוגשים שיפוטיות, ביקורת, האשמה. אנו חוששים לשמוע מה יש לסביבה לומר כי אנו פוחדים שזה יחייב אותנו.
אולם לאחר שפגשנו את עצמנו ואת הערך העצום שלנו שלא ניתן לעמעמו, לאחר ששמענו את קולותינו הפנימיים, את מה שה”אני” שלנו מבקש, אנו פנויים להאזין לדעותיהם של אחרים, להצעות הייעול שלהם, ולפי הצורך לבחור להשתמש בהם כמראה, ככלי לצמיחה. לא כל דבר שחבר או בן משפחה אומר הוא בהכרח נכון, לא כל דבר הינו זווית המבט היחידה, אך תמיד יהיה לזווית המבט האחרת מה לתרום לנו. בין אם הם נאמרו בנימה מכבדת דיה ובין אם לא, בין אם הם היו במקומם ובין אם לא, אנו יכולים לקחת מדברי האחר את הדברים החשובים עבור התפתחותנו. כך אנו יכולים להגיע למעלה הגדולה של אהבת התוכחות, כמאמר הכתוב (משלי י”ב, א): “אֹהֵב מוסר אֹהֵב דעת, ושנא תוכחת – בער”.
ועל כך אמר רבינו הקדוש (תמיד כח ע”א) : “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות. שכל זמן שתוכחות בעולם – נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם; שנאמר (משלי כ”ד, כה): “ולמוכיחים יִנְעָם ועליהם תבוא ברכת טוב…”
סיכום
גאולת מצרים באה להודיע לעולם את ערך החירות, אולם בדרכנו להכיר את החירות עלינו קודם למצוא את החירות העמוקה ביותר: את החירות האישית. הרב קוק מלמד אודות יציאה זו לחירות ומכנה אותה: “גאולת האני”. זוהי גאולה בה האדם פוגש את העצמיות העמוקה ביותר שלו, ודרך כך פוגש את האלוקות הגלומה בו. מסע זה של יציאה לחירות בכוחו לשנות אותנו, לשנות את הצורה בה אנו פועלים בעולם, לשנות את היחס שלנו לאמירותיהם של אחרים ואת התלות שלנו בדעתם.
דרך זאת ביכולתנו להתרחק מן הגאווה השקרית העסוקה בלבסס את ערך קיומנו בצורה חיצונית, ונפתח לנו פתח להאזין לדעתם או לתוכחתם של אחרים ביחס אלינו לא כשיפוטיות מבטלת אלא ככלי לדיוק וצמיחה. ניתנת לנו אז גם האפשרות לראות את האחר באמת, את מה שעובר עליו ואת הדרך בה הוא חווה דברים.
משאדם מכיר את האני שלו ומחובר אליו, הרי שהוא מכיר גם בערכו העצמי מתוכו ואינו זקוק לאישור חיצוני. הוא הבוחר את פעולותיו והוא המאשר אותן. כך האדם הופך לעצמאי באמת, בהיותו בלתי תלוי באחר למען אישור, ערך או תחושת משמעות. הוא נקי לפגוש את האחר במקום בו הוא עומד, ללא חשש או היסוס, בלב פתוח ומלא סקרנות.
חיפוש הערך העצמי מתוכנו ובקשר עם ה’, במקום באמרותיהם של אחרים, יכול אפוא להמיר את חיינו תמורה גדולה מכל, להפוך אותנו מנזקקים לנותנים, ממהססים לפועלים, ומשורדים – לאש להבה.
————————————————-
מקורות ביבליוגרפיים:
אריקסון א. (1987) זהות: נעורים ומשבר. תל אביב: ספרית פועלים.
Mahler M. S. Seperation – Individuation Vol 2: The selected Papers of Margaret s. Mahler
Bowen M. (1976). Theory in the practice of psychotherapy. Family therapy: Theory and practice 4 (1) pp. 2-90.
[1] בדרך זו ניתן גם להבין את מאמרו של רב יוסף בסוטה שם: “לא תתני ענוה דאיכא אנא”. תובנה זו המחברת בין ענווה ל”אני” הינו בשם הרב יוסי בן ארזה.
