דברים שרואים מכאן כן רואים משם

מודלים טיפוליים רבים מלמדים אותנו שהעולם הוא בעיני המתבונן. שבכוחו של האדם לפרש מציאויות שונות באופנים שונים. פרשנויות המושפעות מעולם ערכיו, אמונותיו והשקפתיו. אבל אז מגיע הרגע שבו ברור לנו מהי ה’אמת’, ללא כל קשר לפרשנות ולראיה הסובייקטיבית. בכוחה של הבנה הזו לאפשר, הן לאדם והן למטפל, לפעול על פי המצפן הפנימי שלהם.

לראיה הסובייקטיבית מיוחסת חשיבות רבה בעולם הטיפול בכלל ובמערכות יחסים בפרט. בכוחה לאפשר לאדם לדון את האחר לכף זכות מתוך ההבנה שאנשים שונים רואים ומפרשים את המציאות בזוויות שונות. כמו כן לפתח ראיה חיובית כלפי המציאות גם כשהיא קשה ומורכבת מתוך הבנה שהחיים הם מה שאנחנו בוחרים לראות בהם. סיטואציות בהן הסובייקטיביות מאפשרת לאדם לבחור באופן שונה, מקבלות משמעויות שונות ובהתאם לכך משנות את המחשבות, הרגשות והאמונות שלו בחייו. יחד עם זאת, במרחבים שונים, ישנה אמת שלא ניתן לערער עליה, והליכה טוטאלית אחר הראיה הסובייקטיבית עלולה לערער את האמון של האדם בעצמו וביכולתו להיות מחובר לאמות מידה מוסריות.

אמות מידה אלה אינן שוללות גישות טיפוליות שונות, אלא מציגות זווית נוספת דרכה ניתן לבחון את עולמנו הפנימי, את היכולת ואף החובה שלנו לפעול על פי המצפן הפנימי, האובייקטיבי, הטמוע בנו מעצם היותנו בני אדם. על מנת להבין את כוחו של אותו מצפן פנימי ואת השפעתו במערכות יחסים, יש להבין את המושג שנקרא אתיקה.

מהי אתיקה?

על פי ד”ר איוון בוסזורמני נאז’, מחלוצי הטיפול המשפחתי בארה”ב, ישנם ארבעה ממדים המשפיעים על  מערכות יחסים בין אנשים: עובדתי, נפשי, מערכתי ואתי. הממד העובדתי כולל מצב כלכלי, רפואי, נתונים גנטיים והשכלה. תחת הממד נפשי נמצאים מצבים של טראומות, חסכים ודפוסים שנלמדו בילדות. הממד המערכתי הוא דינמיקה משפחתית שיוצרת ומשמרת דפוסי התנהגות, בעיות וסימפטומים, והממד האתי הוא ממד הצדק האובייקטיבי ביחסים.

האתיקה מהווה חידוש משמעותי במערכות יחסים. היא מושתת על ההבנה שישנו צדק מוחלט שראוי שעל פיו יתנהלו דברים, כגון: תינוק הראוי להאכלה, ניקוי, חום ואהבה. הממד האתי מציג כי צרכים מסוימים של האדם אינם ניתנים לדיון או לפרשנות סובייקטיבית, אלא ישנו יחס אותו ראוי שיקבל כל אדם באשר הוא. ישנה מציאות שאינה משתמעת לשני פנים וכל ניסיון לשפוך עליה אור חיובי, אופטימי, תרגום שונה, עין טובה וסלחנות פוגעת באמון של האדם במצפנו הפנימי.

לא אחת נתקל האדם בהתנהגויות שמחריבות קשר, בין אם הוא פוגש בהן בעולמו הפרטי ובין אם כמטפל להן הוא נוכח בקליניקה. השאלה המתבקשת היא, עד כמה יכולים שניהם לחוש משוחררים להגיב להן מתוך מצפנם הפנימי, מבלי לחוש כי הן קשורות לעולמם הסובייקטיבי וכי ייתכן שתרגומם את המציאות לוקה בחסר.

מבשרי הרעה של דר ג’ון גוטמן – אובייקטיבים או סובייקטיבים?

ג’ון גוטמן הוא חוקר מארה”ב אשר ניבא את פוטנציאל ההצלחה של בני זוג להישאר בקשר מיטיב על פי פרמטרים שהוגדרו מראש. תוצאות המחקר היו מדויקות בכ92% מהזוגות. דרך התצפית שלו היתה על קשת רחבה של אנשים אשר בה הוא ליקט ודייק התנהגויות המעכבות את הצלחת הקשר.

להלן ארבעת “מבשרי הרעה” אותם הציג בעקבות המחקר כגורמים המחבלים ביציבות הקשר וביכולת ההישארות שלו כקשר יציב, בטוח ומיטיב:

ביקורתיות: נוכחותה של הביקורת במערכות יחסים הינה נורמטיבית ואין מן הנמנע שתופיע במרחב הזוגי, אך על מנת להבין את יכולתה להיות אפקטיבית, יש להבחין בין ביקורת לביקורתיות. ביקורתיות באה לידי ביטוי בהאשמות, הכללות, ובתקיפת אופיו של בן הזוג דרך חוסר אכפתיות ואנוכיות. המקור שלה יכול להיות מונע מרצון לשיפור אך העמדה דרכה היא תאמר, תהיה הקטנת האחר.

בוז: פנים רבות לבוז:  זלזול, התנשאות, עוקצנות,  ציניות ולגלוג. הבוז מתבטא לעיתים קרובות לא רק במילים, כי אם בדרכים המועברות בין השורות, בהבעות פנים ובשפת גוף.  בעיני האדם הלועג ייתכן שמדובר בביטוי לשנינות, אך מה שיכריע את הכף היא החוויה של האדם אליו מכוונים הדברים. הבוז פוגע קשות הן בדימוי העצמי והן במערכת החיסונית של מי שסופג יחס כזה.

הגנתיות: הגנתיות משמעותה אי לקיחת אחריות של האדם על מעשיו. האדם המתגונן, נמנע מלהתמודד ישירות עם הקשיים הזוגיים ומסרב להכיר בתרומתו לחוסר בתקשורת או לאי ההבנה שנוצרה. הוא מתווכח, מתבצר, מתרץ ולעיתים אף מתחיל לתקוף בחזרה. התנהלות זו מונעת מבני הזוג לדבר באופן כנה על האתגרים הניצבים בפניהם.

התעלמות: פירושה האטמות או נסיגה רגשית. כאשר אחד מבני הזוג מנסה לנהל דיאלוג,  הזולת פשוט “מנתק מגע” ו ”פורש” מהמערכה. זה יכול להתבטא בהתעלמות או בהתנהגות של “שוברים את הכלים”, בה בן הזוג שאינו מסוגל להתמודד קם ויוצא מהחדר, שוקע אל עצמו או לתוך פעולת הסחה אחרת, ומתנתק. האדם המתעלם נועל את חדרי הלב ואת עולם המחשבה וכלפי חוץ מתנהג כאדם אטום.

אם כן, דר ג’ון גוטמן ניסח התנהגויות המעכירות את הקשר הזוגי. אך האם הן קשורות לאתיקה? או שהן מציאות סובייקטיבית? האם ניתן לפרש אותן באופן אחר? ואולי הן מעידות על רגישות יתר של האדם החווה אותן במערכת היחסים?

השוואה בין ממד האתי למודל א.פ.ר.ת

על מנת להבהיר את ייחודו של ממד הצדק ביחסים, ננסה להקביל אותו למודל הנלמד רבות במעגלי הורים, סדנאות זוגיות ובמרחבים טיפוליים שונים הנוגעים במערכות יחסים.

מודל א.פ.ר.ת הינו מודל התנהגותי המתאר את התהליך המתרחש אצל האדם מרגע חשיפתו לאירוע ועד לתגובה שלו לאותה סיטואציה. המודל מורכב מארבעה שלבים: אירוע, פרשנות, רגש, תגובה. האירוע הוא למעשה כל סיטואציה שמתרחשת במערכת יחסים ובכלל, התנהגויות או אמירות שהופנו כלפינו. הפרשנות, מתרחשת ברמה הקוגניטיבית, ובמאית השנייה לאחר שהאירוע התרחש,  והיא למעשה המשפט הראשוני שעולה במחשבה שלנו ודרכו אנו בוחרים לתרגם את הסיטואציה שהתרחשה. הרגש שיצוף בתוכנו יהיה בהלימה לפרשנות אותה ניתן לאירוע ובהתאם אליו נגיב באופן אינטואיטיבי.

אם כן, כל סיטואציה שמתרחשת במרחב הזוגי מתורגמת באופן סובייקטיבי, מציפה רגש סובייקטיבי ומביאה את האדם לתגובה המונעת ממקום רגשי.

המודל משמש ככלי טיפולי המניע אנשים להבין כי כל חוויה בחייהם, היא רגשית, סובייקטיבית וניתנת לשינוי מחשבתי. המודל טוען כי כל מה שאדם חווה מתורגם על ידי עולמו הפנימי ויש ביכולתו לבחור לתרגם את אותו אירוע בדיוק, באופן אחר. למודל זה ישנו כוח רב והשפעה על עולמו הפנימי ועל יכולתו של האדם ליצור שינוי בפירושן של מערכות יחסים בחייו.

מצד אחד, בכוחו של מודל א. פ. ר. ת להחזיר את יכולת הבחירה לאדם ומצד שני לעורר בו רגשות מעורבים כלפי יכולת האבחנה שלו אל מול מחשבות, אמונות ורגשות הנובעים ממקור של אמת פנימית.

הממד האתי, ממד הצדק ביחסים, נותן מקום חלקי לעולם הרגשות שלנו. נאז’ טוען כי ישנה נטייה אבסולוטית מידיי, בתחום הטיפול הנפשי להתייחס לרגשות כעל גורם בלעדי בחוויות החיים שלנו.

כל אדם, לאו דווקא אנשי טיפול, מונעים כמעט באופן טוטאלי על פי עולם הרגש. באם האדם ינהל את הקונפליקטים הזוגיים רק על פי הרגשות, יתכן ומציאות זו תטשטש את יכולתו להיות מחובר למצפנו הפנימי, לעולם ערכיו ולרצונותיו העצמיים.

במצב בו כל מחשבה ורגש סובייקטיביים, הם למעשה ניתנים לשינוי. האומנם אין צדק אבסולוטי בעולם? צדק על פיו ראוי שיתנהלו דברים? האומנם הכל מונח על יכולתנו לפרש סיטואציות בחיינו, באופן סובייקטיבי?

אם נחזור למרחב הזוגי, נראה כי חיבור לאותו מצפן פנימי יעורר התנגדות למבשרי הרעה. שהרי את הביקורתיות, בוז, הגנתיות והתעלמות – ניתן לחוש באופן פנימי ביותר. הנחת סימן שאלה ליכולת שלנו לפרש אותם באופן אחר, מערערת את האמון שלנו בעצמנו וביכולת שלנו לחוש באופן כנה ועמוק, שיחס כזה, מכווץ, מכאיב, מקטין ועל כן אינו ראוי שיהיה במרחב זוגי.

כאשר הממד האתי מקבל מקום, נבנית אצל האדם תחושת ראויות.

מהי ראויות?

הראויות היא עמדה פנימית הקיימת באדם כאשר יש לו ביטחון פנימי וענווה המאפשרים לו להתבונן על סך חלקיו, הן החיוביים והן המאתגרים. מעגל הנתינה אצלו מאוזן, הוא גם נותן וגם מקבל ומאפשר לעצמו לבטא את רצונותיו, ערכיו וכישוריו בעולם ודורש הן מעצמו והן מאחרים להזין את מערכות היחסים סביבו באופן כנה ואותנטי. עמדה זו מורכבת מפרמטרים שונים כגון: היכולת לשאת אשמה, הבחנה בין אשמה מדומה לאשמה אמיתית, תרומה לאחר, עצמאות רגשית ויכולתו של האדם לשרטט גבולות ברורים כיצד הוא רוצה שיתנהלו חייו. ההכרה בממד האתי, היא אחת הדרכים המאפשרות בניית ראויות אצל האדם.

השפעתו החיובית של המימד האתי על עמדת הראויות:

כאשר ילד עבר התעללות פיזית או נפשית על ידי הוריו, הכרה בממד האתי תאפשר לו לראות שנחסכו ממנו תנאי גדילה, ביטחון ואהבה אובייקטיבים שהוא היה ראוי להם מעצם קיומו, וכי החסך אותו ספג אינו פוגע בצבירת הראויות שלו.  ראויות שיש בכוחה ליצור בחייו מערכות יחסים משביעות רצון וזקיפות קומה דרכה יתנהל בעולם. אין זה משנה מה הוא הרגיש או נמנע מלהרגיש מול הטיפול של הוריו, אלא ישנה מציאות אובייקטיבית של יחס לוקה בחסר שהופנה כלפיו.

ההבנה העמוקה של הממד האתי , מאפשרת הרגעה של המערכת הפנימית. על פי נאז’, ישנו צדק בסיסי בעולם שכל אחד ראוי לו, והוא אינו עניין סובייקטיבי ואינו קשור לתפיסת עולם, לדעות או לרגשות. הממד האתי מייצג את הצדק וניתן לחוש אותו באופן פנימי ביותר.

כאשר נותנים מקום ל’צדק’ אנחנו למעשה מאפשרים בניית ראויות שלא בהכרח ניתן לערער עליה. הריפוי יתאפשר דרך חיבור למצפן הפנימי שהונח בכל אחד מאתנו מיום היוולדנו. אותו מצפן שיודע וצריך להיות מונע דרך החושים, הרגשות, המחשבות, התחושות והאינטואיציות שלנו, ולא באופן בלעדי דרך פרשנות ועולם הרגשות.

לסיכום נראה כי בכוחה של ההכרה בממד הצדק ביחסים לאמת, לעמת ולאלץ את האדם להתחבר ל’אני העצמי’ שלו, ולבנות בתוכו ראויות שלא תלויה בעברו וביחס אותו הוא מקבל מאנשים סביבו.

——————————-

ביבליוגרפיה:

• מגד, אמיתי. (2019). להיות ראוי, הוצאה לאור מרקם.
• Gottman, J; Silver, Nan (2012). What Makes Love Last. New York: Simon & Schuster. p. 305