כולנו מכירים את הביטוי ‘תמונה שווה יותר מאלף מילים’, ואכן נראה כי גם בטיפול נפשי, היכולת של התמונה המצולמת להנציח רגע בזמן, להציג זוויות הסתכלות ונקודות מבט, לשקף רגשות ולתעד זיכרונות, הינה ייחודית וטומנת בחובה פוטנציאל ריפוי משמעותי.
היתרון של השימוש בצילום ככלי, בתקופה בה הכל עושים בו שימוש מוגבר, הוא היותו מוכר ונגיש יותר מאשר אמצעי מבע אמנותי אחרים. וככזה, יכולת ההתחברות אליו היא קלה במיוחד.
מהי פוטותרפיה
פוטותרפיה- תרפיה באמצעות צילום, הינה טכניקה בתחום הטיפול באמנות, המשתמשת בצילומים ודימויים חזותיים ככלי טיפולי המאפשר לעקוף מגבלות מילוליות ולהשתמש בכוחה של תקשורת חזותית כאמצעי ליצירת שינוי.
עינב ברגר, בסקירה ספרותית סוקרת את התפתחות הפוטותרפיה כמקצוע. “הניסיונות הראשונים לגייס את המצלמה בשירות הטיפול הנפשי נעשו במוסדות פסיכיאטריים. ניתן לקבוע שמקצוע הפוטותרפיה החל להתפתח בו-זמנית בצרפת ובאנגליה בסביבות שנת 1836 , כשנים אחדות לאחר המצאת הצילום. בסקירה היא מצטטת את Stewart שכתב כי ” פוטותרפיה היא שימוש בצילום או בחמרים צילומים בהנחייתו של מטפל מקצועי, במטרה להפחית או להקל על סימפטומים נפשיים ולהביא לצמיחה ולשינוי רגשי- טיפולי”.
בשנת 1983ryrear & Krauss כתבו בהתייחסם לפוטותרפיה “שימוש שיטתי בדימויים מצולמים או בדימויים של תהליך צילומי לעתים קרובות בשילוב שפה מילולית, כדי ליצור שינוי חיובי במחשבות, רגשות והתנהגויות המטופלים.”
התהליך הקבוצתי
במאמר זה נסקור תהליך של שימוש בפוטותרפיה בעבודה קבוצתית עם בני משפחה – מטפלים – caregivers בשפה מקצועית. כל המשתתפות בקבוצה, היו בנות של אמהות ואבות שעיקר הנטל של הטיפול בהוריהן הקשישים נפל על כתפיהן. בו בזמן הן נדרשו לתפקד גם כרעיות ואמהות, מה שיצר עומס רגשי ותפקודי רב. סך הכל התקיימו עשרה מפגשים, שבסופם התקיימה תערוכת צילומים. גיל המשתתפות בקבוצה נע בין 45-65 שנים. מספר המשתתפות עמד על 9.
בכל מפגש נבחר נושא מרכזי והמשתתפות צילמו או הביאו תמונות שמתייחסות לאותו הנושא. נלמדו טכניקות ומושגים מקצועיים בצילום, ולקראת סיום המפגש נעשה שימוש בקלפים טיפוליים או בדמיון מודרך הקשורים לאותו הנושא.
במפגש הראשון, בחרו רוב המשתתפות, פרט לאחת, בתמונות זרות ולא אישיות. אלו היו תמונות שצולמו על ידי אחרים, לא על ידן, שהן נתקלו בהן במקומות שונים. המשותף לכולן היה שהן ביטאו רצון להתרחק מהנושא שקיבץ את כולן יחד לקבוצה, ושאפו לצייר תמונה נעימה ונוחה יותר מזו המאפיינת באמת את חייהן. במציאות בה עיקר זמנן מוקדש לטיפול הן בילדיהן והן בהוריהן הסיעודיים, תמונות אלו, בדומה לתמונות הניבטות אלינו ברשתות החברתיות, הביעו משאלה למציאות שונה וטובה יותר.
במפגש השני רובן התחילו להביא תמונות אישיות יותר, אך עדיין לא כאלו המתעדות את המתרחש בבית פנימה, אלא תמונות שהן צילמו עצמים שונים או נופים. הצילומים שנבחרו שיקפו את תחושת חוסר הביטחון שחשו וביטאו בהיחשפות מול אנשים זרים בקבוצה. בדרך זאת השימוש בתמונות מהווה סוג של ברומטר (מד לחץ) שמראה עד כמה כל משתתפת יכולה להביא את עצמה באמת לקבוצה, או שמא עדיין לא. בדרך זאת מסרים מילוליים ולא מילוליים יכולים לעבור בצורה בהירה וחדה יותר ממה שקורה כשמשתמשים בערוץ וורבלי –מילולי בלבד לביטוי רגשות.
במפגשים הבאים המשתתפות התחילו להתקרב ולהיחשף. החשיפה באה לידי ביטוי בצילומים אותן בחרו לשתף מחייהן האישיים. עתה כבר לא הסתתרו מאחורי תמונות זרות או תמונות נוף. הצילומים שהביאו היו של בני המשפחה השונים, ההורים, הילדים ותמונות מתוך הבית. ההקבלה בין הביטוי הפיזי למילולי העצימה והגבירה את עוצמת הרגשות שבוטאו. בהדרגה צפו ועלו הקשיים, התסכול, תחושות האשמה והכעסים. עלו רגשות וסופרו סיפורים אישיים. חלקן נאלצו לשאת בעיקר הנטל לבדן. זאת למרות שיש להן אחים או אחיות נוספות. אחרות הרגישו כבולות לבן המשפחה בו הן מטפלות בעבותות של מחויבות שבגללן הן נמנעו מנסיעות למקומות רחוקים בארץ ומחוצה לה, מחשש פן יקרה משהו להורה.
במפגשים הוצגו או צולמו תמונות תוך כדי המפגש וגם נלמדו מושגים ויסודות מקצועיים בצילום. אחד הנושאים המשמעותיים להם ניתן מקום בקבוצה היה זוויות צילום. זוויות צילום, מקבילות לתפיסות ונקודות מבט. דרך הזוית הייחודית בה מצלמת המשתתפת את התמונה, האובייקטים אותם היא בוחרת לצלם, החלקים אותם היא מדגישה, ניתן ללמוד רבות על נקודת המבט שלה.
על מנת לייצר שינוי בנקודת המבט המקורית אתה הגיעה המשתתפת, הוצע שמעבר לשיח שהתעורר בקבוצה, שאותה התמונה תצולם, אך הפעם מנקודת ראות קצת שונה. בדרך זאת, הועצם התהליך הטיפולי. השילוב בין זווית ראיה חדשה- תיעודית, אותה היא יכולה לראות בכל זמן שתחפוץ כי היא נושאת אותה אתה, בטלפון הנייד לבין נקודות המבט שהוצעו לה על ידי הנשים האחרות והשיח שהתנהל, תרמו לכך.
בנוסף לצילום ולשיח אודות התמונות, נעשה שימוש בדמיון מודרך. דמיון מודרך היא שיטה העושה שימוש פעיל בכוח הדמיון על מנת להשפיע על מצב גופני או רגשי. ברוך אליצור בספרו הרפיה עצמית העוסק בהרחבה בשיטות הרפיה שונות, מסביר זאת וקורא לכך תופעה אידיו-מוטורית שמתייחסת “להשפעת הדמיון והמחשבה (אידיו) על פעילותן של מערכות הגוף השונות (מוטוריקה)”. כיום ידוע, כי בדרך זאת ניתן לטפל במגוון מצבים, גם בריאותיים וגם רגשיים.
הדמיון משמש כאמצעי חזותי פנימי ולא חיצוני והוא הגביר את השפעת הצילום והשיח. התוצאות בסופו של התהליך היו מרגשות ואף מפתיעות לטובה. כמו בכל קבוצה, היו כאלה שבחרו בנקודת מבט של צופה ולא העמיקו פנימה, ואחרות שעבורן המפגשים היו מקום לעבודה אישית משמעותית על נושאים שהעסיקו אותן. חלק ניכר מהמשתתפות שמרו על קשר ביניהן, גם אחרי המפגשים ולתערוכה בה הוצגו התמונות הנבחרות של כל אחת מהן, בסופו של תהליך הגיעו כולן.
לסיכום:
המאמר סקר שימוש בפוטותרפיה- תרפיה באמצעות צילום, בעבודה קבוצתית עם בני משפחה מטפלים. הניסיון המקצועי מעיד כי פוטותרפיה היא כלי לעיבוד רגשות והתמודדות עם נושאים כואבים בעל ערך משמעותי רב. הן בשל היות הצילום כלי זמין, נגיש ומוכר ועל כן לא מאיים, והן מכיוון שהוא מעצים עיבוד מילולי ומספק מרחב בטוח ויצירתי לחקירת רגשות, חוויות ונקודות מבט. המוח האנושי חושב בתמונות. היכולת לשנות נקודות מבט ולהסתכל בעיניים חדשות ורעננות על מצבים, אנשים ואירועים ומתוך כך להוביל לשינוי רגשי, מקדמת מודעות עצמית וריפוי.
——————-
מקורות
- ברגר עינב, (2020) כמיהה לנראות: נקודת המפגש של הפוטותרפיה עם חווית האחאות במשפחות בהן ילד עם מוגבלות. עבודת סמינריון בקורס: נכות ומחלה לאורך מעגל החיים. המחלקה לעבודה סוציאלית, רמת גן, אוניברסיטת בר אילן. עמ’ 4-5.
- אליצור ברוך, (1988) הרפיה עצמית. הוצאת אור עם. עמ’ 75.
