אחד הגורמים המשמעותיים לקשיים בחיי הנישואין והמשפחה הוא תקשורת לא מיטיבה שבאה לידי ביטוי בעיקר בזמן של מריבות ובתגובות של בני הזוג אחד כלפי השני בזמן זה. מה גורם לנו להגיב כפי שאנחנו מגיבים וכיצד נוכל להבין את השני גם במצב של כעס?
פעמים רבות בזמן מריבה, האשה מדברת ללא הפסקה והגבר שותק ומתכנס. הוא “בורח למערה”, מה שגורם לאשה לצאת מדעתה כי היא מרגישה שהוא “אדיש” כלפי הכאב שלה. התהליך הזה יוצר מעגל שבו הוא נסגר ככל שהיא נפגעת וכועסת יותר.
למה זה קורה?
מסתבר שבנוסף לגורם הרגשי, יש לתופעה ביסוס פיזיולוגי. במוח של כולנו יש חלק שנקרא “אמיגדלה”. זהו חלק שאחראי על ההישרדות שלנו והוא בודק כל הזמן שלא הולך לקרות לנו משהו רע או מסוכן.
כשה”אמיגדלה” מפרשת את מה שקורה במציאות כסכנה ואיום היא יכולה להגיב בלפחות שלוש דרכים שונות:
בריחה – לצאת מהחדר או לעזוב את הבית. זוהי בריחה פיזית.
לקפוא – לעזוב את השיחה, כלומר, להקשיב ולשתוק. זוהי הימנעות והיא למעשה בריחה נפשית.
להילחם – לצעוק, להאשים ולהתקיף בחזרה.
אלו תגובות הגנה אוטומטיות שמשתנות מאדם לאדם וממצב למצב, תלוי בתפיסה שלו את המצב.
במצב של מריבה, כאשר בן זוג שהצד הוורבלי שלו חזק יותר (פעם רבות זאת האישה אולם לא בהכרח), נפגע מהצד השני, מופעל אצלו מנגנון “להילחם” ואז נפתחת שיחה שרובה מלא בהאשמות, הנמכות, הבעת מורת רוח והסברים למה אני צודק/ת והצד השני טועה.
כאשר ההתנהגות הזאת פוגשת מהצד השני אדם שחווה בילדות הרבה חוויות של השפלה, הנמכה או דחייה, התחושה שעולה לו קשה מנשוא, האמיגדלה שלו צועקת “סכנה”, ומפעילה את מנגנוני ההישרדות ומכאן יש דו שיח של חרשים שתוצאותיו יכולות להיות הרות אסון.
כשמנגנוני ההישרדות דומים, נוצרת מאבק קשה של מלחמה משני הצדדים. כשמנגנוני ההגנה הפוכים, צד אחד חווה שהצד השני לא רואה אותו – הנמנע מתנהג כך כי הוא מרגיש מאוים וכך הוא מגיב במצבי איום בעוד שהצד הלוחם מצפה למלחמה בחזרה. מבחינתו, ההימנעות או הבריחה היא ויתור על הקשר וחוסר אכפתיות ומשם התחושות קשות והמריבות חוזרות על עצמן.
אז מה עושים?
בשלב הראשון, חשוב שנבין שכשאנחנו מאשימים מישהו, אנחנו הופכים אותו ל”לא בסדר”. כשאדם מרגיש “לא בסדר”, מנגנוני ההגנה וההישרדות שלו קופצים כדי להגן עליו. זה לא בשליטתו, ולכן לא מפתיע שהוא מגיב בצורה לא רציונלית.
בשלב השני, חשוב שנבין שבני הזוג נתפסים בלא מודע שלהם כפוטנציאל הפגיעה הגדול ביותר בנו משום שהם הכי קרובים אלינו. ולכן הרגישות גדולה יותר ומנגנוני ההגנה רגישים יותר ככל שחווינו יותר כאב מאנשים קרובים ללב מהעבר. ולכן, חשוב שכל אחד מבני הזוג יבין בתחילה עם עצמו – מה בהתנהגות האחר “העיר” את מנגנוני ההגנה שלו.
בשלב השלישי – שני בני הזוג צריכים לבחון יחד, רצוי בעזרת מטפל, איך לתקשר בצורה שלא “תעיר” את מנגנוני ההישרדות ותאפשר תקשורת.
בנ.ל.פ אומרים שמשמעות התקשורת היא בתגובה החוזרת. זאת אומרת שאם מישהו מגיב מתוך מנגנוני ההגנה שלו, משהו בהתנהגות שלנו גרם לו לחוות איום.
לפעמים, זה חוויה סובייקטיבית שלא קשורה למציאות ובתהליך של לימוד, אימון ומודעות, אנחנו לומדים להכיר את הכפתורים שנלחצו לנו, ובדרך כלל נעוצים בחוויות מהעבר שלנו.
לפעמים משהו באופן שבו אנחנו מתקשרים כלפי הצד השני שהוא אלים ומוחק גורם לשני להימנע או להילחם על כבודו, אישיותו וקיומו בחברתנו וחשוב שנלמד מה אנחנו עושים שגורם לאחר להרגיש מאוים.
