הימנעות: הדרך הבטוחה לכישלון בחיים

הבחירה להימנע מהשתתפות פעילה ופרודוקטיבית בחיים נפוצה מאוד כיום בעיקר בקרב צעירים, אך לא רק, למרות השלכותיה השליליות לפרט ולחברה. בעידן שדורש “להיות מיוחד” או “מדהים” כדי להיות ראוי ויוצר ציפייה להצלחה נטולת מאמץ, הימנעות הפכה להיות דרך יצירתית המאפשרת לשמר את תחושת הערך העצמית. במקום להיענות לדרישות החיים, מתפתחת גישה פסיבית, המלווה לעיתים בסימפטום נפשי כמו חרדה ודיכאון. המאמר יסביר את תופעת ההימנעות מנקודת המבט של הפסיכולוגיה האינדיבידואלית ואת הקשר שלה להפרעות נפשיות נפוצות.

על פי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, ההימנעות, ולא סימפטומים נוירוטיים, היא הלב של בעיות פסיכולוגיות וסבל.

מהי הימנעות? מהם המקורות החברתיים והתרבותיים המקדמים אותה? מה הם מרכיביה, רווחיה והפסדיה? מה נדרש כדי לנטוש את האסטרטגיה הזאת ולהתחיל להשתתף באופן מלא בחיים?

הימנעות היא המרחק שאדם מציב בינו לבין משימות החיים (עבודה, חיי משפחה וחברות) כדי לשמר את תחושת השייכות והערך שלו. כולנו מכירים רגעים שבהם, כשאנחנו לא בטוחים שנוכל להגיב בצורה מושלמת, נעדיף לשתוק. להשתתף זה לחשוף את עצמנו, ולהסתכן באפשרות של כישלון. חשיפה מציבה אותנו במצב של פגיעות וסכנה לביקורת, על האפשרות להיות מושא ללעג, השפלה או דחייה. האפשרות להיכשל וכך לאבד את תחושת הערך שלנו נחווית כאיום אמיתי, שכן אנו תלויים בחברה כדי לשרוד ולשגשג. הפחד מכישלון הוא הפחד לאבד את הקשר החיוני עם הקבוצה.

איך למדנו לפחד מדבר כל כך אנושי ושגרתי כמו עשיית טעויות וכישלון? רובנו למדנו לפחד מכישלון בילדות, במיוחד אם גדלנו בחברה המכוונת להצלחה ולשלמות. בחברה כזאת, ציונים משמשים להערכת ערכו של אדם ולא לתיאור מצב מסוים בזמן נתון. לילדה שמפילה משהו מהידיים, מישהו יכול להגיד “את מגושמת”, במקום “בואי נרים את זה”. התגובה הראשונה עלולה לגרום לה לחשוב שהיא טיפשה. השנייה, שנחוץ תרגול. לדברי החוקרת קרול דווק, ביקורת ושבח תורמים לפיתוח חשיבה מקובעת לגבי יכולת או אינטליגנציה. זה משהו שיש לך או לא. עם הלך הרוח הזה, כל משימה הופכת למבחן, וכל כישלון להשפלה. עם דפוס חשיבה גמיש כל משימה הופכת להזדמנות ללמידה שאינה מאיימת על תחושת הערך.

מרכיבי ההימנעות

המרכיב הראשון של הימנעות הוא תחושה עמוקה של נחיתות וחוסר התאמה.

המרכיב השני הוא יצירת מטרה מפצה של עליונות. השאיפה להיות מעל אחרים, להיות מיוחד, פנטסטי או מושלם. הפחד הגדול ביותר של “נמנע” הוא להיות “כמו כל אחד”, להיות רגיל, ממוצע, מספיק או אפילו טוב. ברגע שאדם יוצר לעצמו אידיאל של שלמות, הוא חווה רגשי נחיתות ביחס לאידיאל ולא ביחס לתפיסה מציאותית של עצמו ושל החיים.

אדלר הסביר כי ברגע שאדם קובע לעצמו מטרה מפצה של עליונות, הוא או היא אינם מרגישים נחיתות בגלל שהם פחות מאחרים, אלא בכך שהם לא יותר מהם. במקרה זה נחיתות פירושה להיות פחות ממושלם. ומכיוון שלא ניתן להגיע לשלמות, האדם מגורה כל הזמן על ידי תחושת נחיתות.

המרכיב השלישי של הימנעות הוא חוסר האמונה של הפרט באפשרות להגיע למטרה המוגזמת שלו. זה הופך את הרעיון לנסות לבזבוז זמן ומאמץ. כך נוצר מעגל קסמים שבו הפסיביות מובילה לאובדן הביטחון העצמי, וחוסר הביטחון הזה מונע מהנמנע לעשות משהו שיכול לעזור לך להתגבר עליו.

המרכיב הרביעי של הימנעות הוא חוסר הכנה להשקיע מאמצים. החיים דורשים עבודה ומאמץ. בחברה האנכית שלנו, המפארת אושר, במיוחד כזה שמושג ללא מאמץ, הורים רבים עסוקים בלבדר את ילדיהם במקום לאמן אותם לחיים. ילדים שלא הוכשרו להשתתפות ולשיתוף פעולה אינם מוכנים להתמודד עם המציאות, ומצפים שרצונם יתגשם באופן מידי, כמו במטה קסם, ושבעיותיהם ייפתרו על ידי אחרים. זה מוביל לפגיעה ברצון, בכוח וביכולת הדרושים ליצירת חיים משמעותיים, פעילים ופרודוקטיביים.

מגישה חינוכית הרסנית זו נגזר המרכיב החמישי של ההימנעות, שהוא מחסור בתחושה חברתית, דהיינו אכפתיות ואמפתיה כלפי אחרים, החשוב לפיתוח אומץ, ביטחון עצמי וערך עצמי.

המרכיב השישי והאחרון של הימנעות הוא הצדקה. כדי להימנע מהשתתפות ותרומה מבלי לקבל ביקורת, להיענש, להידחות או אפילו להיות מנודה מהקבוצה, האדם זקוק להצדקה סבירה. ילדים, כאשר הם לא רוצים לאסוף את הצעצועים שלהם לומדים מוקדם מאוד לומר: “אני עייף” במקום את האמת: “אני לא רוצה לסדר”. הם רוצים לקבל פטור מהמשימה הלא מהנה במקום להיענש, ובלי שיאלצו לעשות אותה בכל מקרה.

ישנם שני סוגים של הצדקות המשמשות כדי למנוע הן את אובדן ההערכה העצמית והן את הביקורת: תירוצים ואליביים. תירוצים הם נרטיבים שאנחנו יוצרים. למשל, “לא למדתי מקצוע כי אישתי לא תמכה בי”. אבל כאשר הימנעות כוללת משימות חיים בסיסיות, כמו עבודה, תירוץ לא יספיק כדי לקבל פטור, קבלה וטיפול מאחרים. יש צורך באליבי, אשר בדרך כלל לובש צורה של סימפטום.

סימפטומים נוירוטיים נתפסים על ידי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית כהסדרים שנוצרו באופן לא מודע כדי למלא שני תפקידים: להימנע מהשתתפות מבלי לשלם מחיר חברתי כמו ביקורת או דחייה, ולשמר את ההערכה העצמית (“זה לא שאני לא רוצה לתרום, אני לא יכול”).

רווחים ומחירים של הימנעות

בכלכלת הנפש, אף אחד לא ממשיך לבחור אסטרטגיית חיים אם היא לא מניבה יותר רווחים מאשר הפסדים. הפסיכולוגיה האינדיבידואלית טוענת שכדי להבין מדוע מישהו מתמיד בהתנהגות לא פרודוקטיבית או הרסנית, עלינו להבין את הרווחים שלה. כלומר, איננו רואים הפרעה נפשית נפוצה כמצב בו יש מחיר ראשוני עם רווחים משניים, אלא להיפך: הסדר עם רווח ראשוני ומחירים משניים.

להימנעות יש ארבעה רווחים. הראשון ברור: ההגנה מפני אפשרות של כישלון. אם לא עושים כלום, כביכול לא מסתכנים. “כביכול” מפני שלא לנסות היא אחת האסטרטגיות הגרועות ביותר שאפשר לבחור. מי שעושה משהו, גם אם נכשל, מרוויח משהו: ניסיון, למידה וגילוי אפשרויות חדשות. האומנית הילה שלג כתבה “עשיתי הרבה חיים בטעויות שלי”.

הרווח השני הוא מתוחכם מאוד וחיוני להבנה מדוע אדם עשוי לבחור באסטרטגיית חיים כל כך לא פרודוקטיבית. רווח זה הוא שמירה על אשליה של עליונות. הנמנע מאמין שאם היה עושה משהו,  היה עושה זאת בדרך שלא נראתה מעולם.

לדוגמה. רינת, רווקה בת 35 שמחפשת בן זוג, מתלוננת שהיא לא מוצאת את הנפש התאומה שלה. היא מרגישה בודדה ומשתוקקת להקים משפחה, אבל היא לא מוכנה “בשום אופן”, להסתפק בכל אחד. “כל אחד” הוא גבר שקיים, פנוי ומעוניין בה ובהבאת ילדים לעולם. בזמן שהיא מחכה לבואו של האיש המושלם, רינת חושבת ומרגישה שהיא שווה יותר מכל הנשים שהתפשרו. היא טובה יותר ומגיע לה יותר. כל זה קורה בדמיונה. במציאות, הזמן עובר מהר, והזדמנויות אובדות. בשביל נמנע, לעשות משהו שהוא לא מיוחד או מדהים יהיה להודות שהוא כמו כולם, וזה הדבר האחרון שאדם נמנע רוצה להכיר בו.

הרווח השלישי מהימנעות הוא נוחות. לא לעשות זה קל יותר מאשר לעשות. הכל דורש מאמץ, סבלנות, גמישות, שיתוף פעולה וכו’. לכן הימנעות היא כל כך מושכת. עם הזמן היכולות המנטליות, הפיזיות והחברתיות נחלשות וכשזה קורה, גם אם האדם רוצה לעשות משהו, קשה לו מאוד לגייס את הכוחות לעשותו ומוותר מהר. נוחות הופכת לנכות שקשה מאוד להתגבר עליה, ויש לזכור שעשייה לא מבטיחה הצלחה. כדי ליצור ולתחזק מערכות יחסים חיוביות ובריאות נדרשת עבודה מתמשכת שאינה תמיד קלה או מהנה.

הרווח הרביעי של ההימנעות הוא נקמנות. אדלר אמר שלכל סימפטום יש כתובת. בדרך כלל, ההאשמה מופנית כלפי ההורים.

חשוב להדגיש כי כל הסדר ההימנעות אינו בחירה מודעת, ולכן אין להאשים את הנמנע.

מלבד הרווחים שלה, להימנעות יש שני מחירים:

הראשון הוא הסבל הנפשי והרגשי שנגרם על ידי הסימפטומים. זהו מחיר גבוה לשלם, ולכן הוא שמביא את הנמנעים לטיפול.

המחיר השני של הימנעות הוא טרגי: זוהי הריקנות הנוצרת על ידי אי-עשייה, חוסר החוויות שבסופו של דבר נושא את המחיר העצום של בזבוז החיים.

הטיפול בהימנעות

על ידי הבנת טבעה של ההימנעות, מרכיביה ומאזן הרווחים והמחירים, אפשר להבין כיצד לטפל בה.

ישנן שתי סיבות, שיכולות להביא נמנעים לטיפול: סבל עמוק מהחרדה, הדיכאון או תסמינים אחרים, או לחץ מצד הוריהם או בני זוג.

הניסיון הטיפולי באנשים נמנעים, מראה כי שרובם מגיעים לטיפול במטרה “היחידה” להקל על הסימפטומים. זה מאכזב אותם עמוקות לגלות כי רווחה נפשית wellbeing תלויה בתפקוד “welldoing”, שמשמעו מילוי משימות, פתרון בעיות, השגת מטרות, ויצירה ושמירה על יחסים בינאישיים משמעותיים. כלומר, כדי להרגיש טוב אתה חייב לעשות דברים.

אחת מהנחות היסוד של הפסיכולוגיה, היא, שתפקוד לקוי של אדם נובע ממצוקתו הרגשית, וכאשר נטפל במצוקה זו התפקוד ישתפר באופן אוטומטי. במקום זאת, על פי הפסיכולוגיה האדלריאנית, הבעיה הקריטית היא תפקוד לקוי. המצוקה הרגשית נובעת מהסימפטום שנוצר כדי להצדיק הימנעות. לכן, המטרה הטיפולית חייבת להיות חזרה לפעילות, והטיפול צריך להיות מסע מהימנעות להשתתפות. טיפולים רבים נכשלים בשל חוסר הבנה של הדינמיקה של הימנעות.

מטופלים נמנעים נהנים מתשומת הלב והאמפתיה של המטפלים שלהם ואוהבים עוד יותר לגלות את הסיבות ואת האשמים לכל בעיותיהם, החל מהוריהם. בינתיים לא נדרש מהם דבר, אפילו לא תשלום עבור המפגש, שלעתים קרובות משולם על ידי הוריהם. לכן זה לא יוצא דופן שהם מאחרים לפגישות או אפילו לא מגיעים. לכן חשוב מאוד שהמטופל יממן את המפגשים בעצמו.

עם תחילת הטיפול, בני משפחה וחברים מצפים שמצב הרוח של המטופל ישתפר ויתפקד טוב יותר. אבל זה קורה לעתים רחוקות, כי המשאלה האמיתית של הנמנע היא שהם ימשיכו לממן ולשרת אותו.  עבורו, המטפל הוא בעל ברית למטרה זו, כי בדרך כלל הוא יסביר להוריו כמה הוא סובל ויפציר בהם לא להפסיק לתמוך בו בכל מובן לפחות במהלך הטיפול, אשר יכול להימשך זמן רב.

שיפור במצב הנפשי של המטופל יוצר ציפייה ממנו לפעולה ולתרומה, וכך הוא מאבד את “חוזה” התחזוקה, ולכן הוא אינו יכול להרשות לעצמו להשתפר. נמנעים אינם מאומנים מספיק להתמודד עם דרישות המציאות ללא עזרתם של אחרים.

כאשר לאחר חודשים רבים, או אפילו שנים של טיפול, המטפל מנסה להניע את המטופל לפעולה, הוא בדרך כלל עוזב את הטיפול. זה לא היה החוזה הטיפולי. לכן, אם לא ייקבע מלכתחילה חוזה טיפולי שהמטרה היא נטילת אחריות על החיים הבוגרים, דבר לא ישתנה בגישה או בהתנהלות של המטופל.

נמנעים אינם מתחילים לצמוח ולתפקד היטב כל עוד אחרים ממלאים עבורם את משימות החיים. זה מביא אותנו להדרכת הורים או שותפים של מי שבוחר בהימנעות כאסטרטגיית חיים.

שני דפוסי התנהגות מאפיינים הורים של נמנעים: מצד אחד הם מספקים מימון ושירותים מיותרים ומצד שני מתלוננים ומבקרים את הנמנע, מנסים להניע אותו, מה שיוצר קונפליקטים וניכור. ההדרכה כוללת את שיפור התקשורת והפסקת שירותים מיותרים. צורך נוסף של ההורים הוא לקבל תמיכה כדי להתמודד עם תגובתם של נמנעים לשינוי החוזה של הקשר. התגובה היא בדרך כלל קשה מאוד, ונעה מכעס, לניתוק קשר להחרפת הסימפטומים

מהימנעות להשתתפות

היציאה מההימנעות דורשת שינוי קוגניטיבי ושינוי התנהגותי. שינוי קוגניטיבי מורכב מאימוץ תפיסת עולם אופקית, קבלה עצמית והצבת מטרות בנות השגה. שינוי התנהגותי דורש להתחיל לפעול ולתת.

אדלר הציע לראות את העולם החברתי כמישור רחב, בו לכל אחד יש מקום והוא מתקדם בקצב שלו בהתאם לנטיותיו ורצונותיו. השוואה לאחרים היא אבסורדית כמו השוואת תפוזים עם שעונים, שכן כל אחד הוא ייחודי ואין לו תחליף. בתפיסת העולם החברתית האופקית, אדם אינו נופל כאשר הוא טועה. אחרים הם חברים לדרך ולא מתחרים, יריבים או אויבים. המוטיבציה היא להשתתף ולתרום.

מרכיב מהותי בטיפול הוא החינוך לתפיסת העולם האופקית, לפיה לכל בני האדם יש ערך וכולם שייכים. כאשר אנו מאמינים בו אנו יכולים לקבל את הפגמים שלנו. בטיפול, ננסה לברר כיצד הגיעה הלקוחה למסקנה השגויה שהיא לא מספיקה, וננסה לשנות את תפיסתה. אדם מעודד אינו זקוק לפיצוי בצורה של שאיפה מוגזמת. ככל שהשאיפה אופקית יותר, כך גדל הסיכוי שהאדם יפתח גישה פעילה ופרודוקטיבית.

יצירת יעדים בני השגה: מטרות בנות השגה הן מטרות שאדם סביר יכול להשיג אם יהיה מוכן להשקיע את המאמץ הנדרש.  שינוי קוגניטיבי יבוא לידי ביטוי בראיית מטרות בנות השגה, כמתאימות ומרגשות.

קבלה עצמית משחררת אותנו מההתניה הקושרת בין השגת מטרות מוגזמות לבין תחושת ערך ומעודדת את הרצון להגיב באופן פעיל למשימות החיים. קבלה עצמית היא קבלה של חוסר השלמות שלנו וויתור על אשליית העליונות. קבלה עצמית היא מעשה של ענווה, שכרוך לעתים קרובות באבל על אובדן האשליה של להיות יותר.

שינוי התנהגותי: המשימה הטיפולית הקשה ביותר היא להתגבר על הפינוק והנוחות שבהם מורגל המטופל ולעודד אותו לפעול, לעשות צעדים קטנים: לעשות משהו או לתת משהו. פעולה היא בדרך כלל מתגמלת, כי אדם מרגיש טוב יותר אם עושה את מה שצריך מאשר אם לא עושה זאת. עשייה יוצרת אנרגיה לעשות משהו נוסף, וכך, צעד אחר צעד, אפשר ליצור חיים פעילים ופרודוקטיביים.

בעקבות הטיפול הסימפטומים נחלשים או נעלמים. במקרים בהם הסימפטומים חריפים עד כדי כך שהטיפול אינו אפשרי, מומלץ לפנות לייעוץ פסיכיאטרי על מנת לשקול טיפול תרופתי.

סיכום

על פי הפסיכולוגיה האדלריאנית, הימנעות היא מנגנון הגנה מפני האפשרות של כישלון ואובדן תחושת שייכות וערך כתוצאה מכך. על ידי הימנעות מהתמודדות עם מצבים מאתגרים. הפרט אינו מסתכן בכישלון ושומר על תחושת עליונות מדומיינת. על ידי יצירת סימפטום, הפרט שומר על מראית עין של כוונות טובות מבלי לפעול על פי דרישות החיים החברתיים והשכל הישר.

אסטרטגיה זו מפותחת במיוחד בחברה אנכית המודדת ומשווה בין אנשים, ומעניקה או מורידה ערך בהתאם למקום שהם תופסים על הסולמות החברתיים. תרבות כזאת מעודדת הצבת מטרות לא מציאותיות כתנאי לתחושת ערך. לכן, הימנעות מושרשת ברגשי נחיתות ביחס למטרה בלתי ניתנת להשגה.

אדלר האמין, כי הבעיה הקלינית המרכזית העומדת בבסיס כל פסיכופתולוגיה מקורה ביחסו של האדם להיגיון המוחלט של הדרישות על כדור הארץ. הוא חשב, שהימנעות והתסמינים הנוירוטיים הנלווים לה נובעים מחוסר היכולת להבין ולקבל את הדרישות החברתיות.

כדי להתגבר על ההימנעות, על האדם הנמנע לפתח את הנכונות והיכולת להשקיע מאמצים ולחשוב יותר על אחרים ועל דרישות המציאות מאשר על עצמו, להכיר את הסימפטומים כהצדקה להתנהגות המנוגדת להגיון החברתי.

התגברות על הימנעות כרוכה באימוץ תפיסה אופקית בחתירה למימוש עצמי, הצבת מטרות בנות השגה, קבלה עצמית ותרגול עשייה ונתינה.

אך כדי שההימנעות תפסיק להיות נתיב מילוט להגנה על תחושת השייכות של האדם, עלינו לפעול לשינוי חברתי. עלינו לשאוף ליצור קהילות אופקיות, כלומר שוויוניות יותר, הוגנות והגיוניות יותר, שבהן כולם יכולים להרגיש שייכות ובטחון להשתתף. זהו החזון של הפסיכולוגיה האדלריאנית.

—————————————–

מקורות

שקד, א. (2019). לקפוץ למים- מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים. מודן: בן שמן.

Abramson, Z. (2015). The meaning of Neurosis according to Adler. Journal of Individual Psychology, 71(4), pp. 426-439.

Adler, A. (1998). Understanding human nature. Center City, MN: Halzelden (Original work published 1927)

Adler, A. (2003). The neurotic character. In H. T. Stein (Ed.), The collected clinical work of Alfred Adler (Vol. 2, pp. 149-156). Bellingham, WA: Alfred Adler Institute of Northwestern Washington (Original work published 1913).

Adler, A. (2011). Social interest: A challenge to mankind. London, United Kingdom: Faber & Faber (Original work published 1938).

American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders: DSM-V (5th ed.). Arlington, VA: Author.

Ansbacher, H. L., & Ansbacher, R. R. (Eds.), (1956). The individual psychology of Alfred Adler: A systematic presentation in selection from his writings. New York, NY: Basic Books.

Dreikurs, R. (1973). Psychodynamics, psychotherapy, and counseling (rev. ed.). Chicago, IL: Alfred Adler Institute (Original work published 1967).

Dreikurs, R. (1991). An introduction to individual psychology. Individual Psychology: Journal of Adlerian Theory, Research & Practice, 47(1), pp. 4-9.

Dweck, C. S. (2006). Mindset: The new psychology of success. New York, NY: Random House.

Festinger, L. (1954). A theory of social comparison processes. Human relations, 7(2), 117-140.‏

Leary, M. R. (2018). Why You are who You are: Investigations into Human Personality. Teaching Company.

Linden, G. W. (1993). Excuses, excuses! Individual Psychology: Journal of Adlerian Theory, Research & Practice, 49(1), pp. 1-12.

Shaked, A. (2016). Adlerian psychotherapists’ perspectives of using psychodrama in the treatment of neurotic clients (Doctoral dissertation, Lesley University).

Shaked, A. (2019). The conceptualization of neurosis> past, present and future. In Adlerian Society of the United Kingdom and the Institute for Individual Psychology (Ed.), Adlerian yearbook (pp. 7-40). London, United Kingdom: Editor.

Sicher, L., & Davidson, A. K. (1991). The collected works of Lydia Sicher: An Adlerian perspective. Ft. Bragg, CA: QED Press.

van Egmond, J. J. (2003). Multiple meanings of secondary gain. The American Journal of Psychoanalysis, 63(2), 137-147.