עולם בעלי התשובה הולך ומתרחב. לצד המגמה החיובית והמבורכת, קיימות התמודדויות רבות ועצומות איתם מתמודדים בעלי תשובה ובני משפחותיהם ברבדים הנפשיים וברבדים החברתיים. ‘חזרה בתשובה’ היא לא רק כניסה לעולם של תורה ומצוות, אלא גם, ובעיקר הסתגלות לאורח חיים שונה. ההשתלבות אינה מתרחשת ברגע. מדובר בשינוי זהות, תהליך נפשי ארוך שלוקח שנים, והוא כולל כמה שלבים המשפיעים על מערכות הגומלין בקרב המשפחה.
תהליכים שעוברים בעלי תשובה נמצאו דומים לתהליכים שעוברים מהגרים. מהגרים הם אוכלוסיה שעוברת ‘משבר זהות’ מובנה, ועליה יש מספיק מחקרים, שיכולים לשפוך אור גם על מה שעובר על החוזרים בתשובה. מחקר חברתי של ד”ר פני לואיס מארה”ב מתאר את משבר הזהות, והטראומה הנפשית שעוברים המהגרים, בתהליך השתלבות הכולל 5 שלבים:
שלב הקונפורמיות: בו המהגר נוטה לגלות הזדהות כמעט עיוורת כלפי החברה החדשה שאליה הוא רוצה להשתייך, תוך מינימום ביקורת לחברה החדשה.
שלב הדיסוננס: הוא השלב השני בו מתחילים להיווצר סדקים במערכת ההכחשה והביקורת
משבר והתנגדות: זהו השלב השלישי בו חשים זרות ועוינות כלפי התרבות החדשה
האינטרוספקציה – בחינה והתבוננות פנימית. השלב הרביעי כולל חשבון נפש ובחינה מחדש של שתי התרבויות זו מול זו על מורכבותן.
יצירת סינרגיה – איזון, שילוב והעצמה של כמה גורמים. זהו השלב החמישי והאחרון שיוצר זהות הממזגת את העבר עם ההווה. זהו השלב בו האדם המהגר יכול להגיע לידי פיוס עם תהליך שינוי הזהות.
הדמיון לבעלי התשובה ברור ובולט. ננסה לסקור בקצרה את חמשת השלבים, כפי שהם מופיעים אצל בעל תשובה:
1 – שלב “האורות הגבוהים”. בשלב הזה בעל התשובה מסונוור כולו מהאמת, מההתרגשות הרוחנית, ולכן הוא משקיע מקסימום מאמץ על מנת ללמוד, להכיר ולהיטמע בחברה החדשה, לה הוא עושה אידאליזציה. בשלב הזה הביקורת החברתית יורדת כמעט לאפס, ובמקביל יש התכחשות מסוימת למקורותיו, לצרכיו ולזהות הקודמת, החילונית. בעל התשובה משקיע את כל המאמצים שביכולתו, כדי לאמץ לעצמו באדיקות את מנהגי החברה החדשה במסירות נפש מופלאה.
2 – שלב הדיסוננס, שלב תחילת התמודדות עם העדר התאמה. בשלב הזה מתחילים להתפכח מהאופוריה הרוחנית, ומתחילים סדקים במערכת – לא האמונית, חלילה, אלא במערכת הזהות וההתאמה. מתגלה פער בלתי נסבל בין הרצוי למצוי: בתיקון המידות, בשולחן השבת, בעול הפרנסה. במקביל, נוצרים חיכוכים חברתיים ראשונים עם המוסדות החינוכיים והקהילתיים.
3- שלב המרירות: חיכוכים וסדקים, עד מצב של התנגדות ואפילו עוינות של ממש כלפי החברה החדשה, במקביל לגילויי רצון להיאחז במקורות שמהם הוא הגיע. זהו שלב כואב. הביקורת החברתית בשיאה, יש הרבה רצון להיבדל ולהתרפק בנוסטלגיה על ריחות וניחוחות, צלילים ומראות מן העבר.
4 – שלב חשבון נפש הבוגר, שרואה את המציאות על כל מורכבותה ולא בשחור- לבן. מתפתחת הכרה במורכבות, ושצריך למצוא את קו האיזון בין הזהויות. כמו כן הביקורת מתמתנת, ונחשפת ראייה בוגרת יותר של מעלות מול חסרונות של כל חברה. יש כאן הכרה בוגרת שצריך לעשות שילובים בין מי שהיה לבין עולם הערכים החדש, ואז נוצר חשבון נפש, שבו בעל התשובה בוחן את שתי התרבויות זו מול זו על מורכבותן.
5 – שלב ההרמוניה, שלב שבו בעל התשובה מספיק בוגר כדי לעשות אינטגרציה מודעת וביקורתית, ולבנות לעצמו זהות הממזגת את העבר עם ההווה (ואולי גם עם העתיד). זהו השלב הסופי שבו בעל התשובה יכול להגיע לידי פיוס עם תהליך שינוי הזהות. לא מדובר פה בסטטוס קבוע אלא במצב דינמי, שמשתנה כל הזמן מול אתגרי החיים.
בראשית הדרך, נמצאים הצעירים בתשובתם בשלב הראשון, שלמרבה הצער הוא שלב זמני. במוקדם או במאוחר, יגיעו השלבים הבאים. השאיפה היא לא להיתקע בשלב השני-שלישי, אלא לנסות להגיע לשלב החמישי, שלב האיזון. שלב זה דורש בגרות ולא מעט מודעות עצמית, כדי למצוא איזון נכון בין העבר להווה, בין צרכי הנפש לבין הנורמות ההתנהגותיות בחברה החדשה.
גם עם ישראל כשיצא ממצרים, שחט את גילולי העבודה זרה שבה היה שקוע, ומסר נפש, והלך אחרי ה׳ למדבר, לארץ לא זרועה. במדבר, הוא לא זכה לעלייה לינארית רציפה; מסירות הנפש המופלאה הניבה פירות מדהימים של קשר, דביקות, קריעת ים סוף, אבל זו היתה טעימה של משהו שנלקח מהם מיד אחר כך. אחרי כל האותות והמופתים נדרשה עבודה עצמית: ספירת העומר, כניסה מאיימת לארץ ישראל ועוד. ובדרך היו גם נפילות: אחרי מתן תורה – אירוע של שבירת לוחות. בצד הגעגועים לארץ המובטחת היו גם געגועים לאבטיחים ולקישואים שבמצרים. יש כאן תהליך של עליה והדרדרות, אליה וקוץ בה. הדרך של ההתקרבות לה’ היא ספירלית, מלאה ירידות ועליות.
ידיעת השלבים יכולה לסייע לכל בעל תשובה ולכל בעלת תשובה להבין מה עובר עליהם, על בני זוגם ועל משפחתם. ההבנה נותנת תחושה של סדר ונותנת תקוה. כולם מתמודדים עם בעיות דומות, אבל הגישה החיובית שאפשר לקבל מההבנה שזה התהליך, היא הכרחית להמשך בנייה מאוזן.
בתחום הזוגיות, מעבר לשוני הבסיסי בין שני אנשים שונים בכלל, ובין גבר לאשה בפרט, הבעייתיות יותר מורכבת, כי במקרים רבים הבעל והאשה לא מסונכרנים ולא נמצאים באותו השלב בתשובה. בעיות רבות נובעות מכך שיש חוסר התאמה בין בני הזוג כשאחד מהם, לדוגמא, נמצא בשלב “האורות” והשני בשלב המרירות, או כאשר ההרמוניה היא שונה בין שני הצדדים. הבנה והכלה שזה בסדר שבן זוגי נמצא בשלב אחר, יביאו לסנכרון ואף סיוע ותמיכה רגשית אחד כלפי השני וימנעו מריבות וחיכוכים.
חשיבות הזיהוי וההבנה של שלבי התשובה באה לידי ביטוי כבר בשלב מציאת השידוך, כשהבחור עוטה על עצמו את מסכת הצדיק, והוא נפגש עם הבחורה שגם היא עוטה את מסכת הצדיקה. וכך, מסכה פוגשת מסכה, ולא ממש בודקים התאמה של האישיות. בהמשך, כאשר התלהבות השלב הראשון יורדת, וכאשר מגיעים השלבים הבאים, שמשקפים יותר את האישיות וצרכי הנפש, מתגלים פערים, לפעמים מהותיים, וזהו פתח למריבות רבות.
הסוד והמפתח, באופן כללי, הוא להבין שאי אפשר בלי פער, והוא טבעי ונורמלי. לא חייבים להיות תמיד באותה הנקודה, ובמקביל, “על כל פשעים תכסה אהבה”. יש לדאוג לזמני איכות משמחים ומספקים שיאפשרו להתגבר על השוני בשלבים השונים בין בני הזוג, ולהגיע לבית שבו יש בו נועם ועליזות, שאז, ורק אז, יש אפשרות להתקדם ולהגיע לשלב החמישי של הרמוניה משותפת ולא להיתקע באחד מהשלבים הקודמים.
גם זירת חינוך הילדים מאד מושפעת מהשלבים של ההורים. חוסר המסורת פוגש את בעל התשובה, באיזה שלב שלא יהיה, בעמדת נחיתות מסוימת מול ילדיו. לכל שלב בתשובה יש את האתגרים שלו. כל עוד בעל התשובה נמצא בשלב הראשוני של “האורות”, קיים חשש מובן שילדיו הבוגרים יתייחסו אליו כאל מדומיין, ולא ממש יקבלו ממנו. בעלי התשובה מצפים מהילד שיהיה גם הוא בהתלהבות של בעל תשובה, וכל רצון או דחף שלא נראה להם מספיק תורני מיד מאיים עליהם.
כאשר בחור ישיבה רגיל מבקש מאביו החרדי מלידה עניבה צבעונית או חפתים, או אם הילד קם מאוחר ועבר זמן קריאת שמע, האבא לא נבהל. הוא מכיר את ההתנהגות הזו, כי ברוב המקרים גם הוא עבר אותה. הוא מבין שהבן שלו הוא עדיין ילד, ולכן הוא אינו חדור יראה כמו הרמב”ם. זוהי התנהגות נורמלית ואין מקום לפאניקה ולהיסטריה שממילא לא יועילו. לעומתו, בעל תשובה שנתקל בילד שפתאום מדבר איתו שפה זרה שכזו, מרגיש שחרב עליו עולמו, כפשוטו, והוא גם בהחלט מצליח לשדר זאת לילד. כל זאת משום שברוב המקרים, הציפיות מהילדים אינן מציאותיות.
ילדים שגדלו באוירת ‘השלב השלישי’, שהוא בעצם ‘גיל ההתבגרות’ שלהם כבעלי תשובה, סופגים את הביקורת הרבה שיש להורים על החברה החרדית. כשילד גדל עם הורים מלאי ביקורת על החברה שאליהם הם רצו להשתייך – למה שירצו להישאר שם? ואפילו אם ההורים חכמים לא להעביר ביקורת על החברה בפני הילדים, עדיין אין מנוס מהשפעתה של הביקורת הסמויה.
גם הורים בעלי תשובה שהגיעו לשלב הרביעי והחמישי, לעיתים מועדים לצרות מכיוון אחר: יש להם נטייה לצפות מהילדים שיקבלו את השורה התחתונה שאליה הם הגיעו, מבלי להבין שיש דברים שהנער, כמו כל נער מתבגר, צריך לחוות בעצמו, ולעבור במסע מסוים שהוא צריך לעבור כדי לגבש את זהותו.
ידיעת השלב בו נמצא ההורה הכרחית להבין את הסיכון מול הילדים, אבל הפתרון הוא די דומה לכל השלבים. חום ואהבה, סבלנות ואורך רוח. גם כאן, אין תחליף לזמני איכות, עם הילדים וגם עם כל אחד בנפרד, שבהם מדברים בלי ביקורת, לא על עניני חינוך, אפילו לא על עניני דת ויהדות אלא שיחה סתמית בגובה העיניים. השקעה מתמדת, שמבוססת על המון כבוד, הערכה וחברות, ולא על משמעת וביקורת, היא התשתית שנצרכת כל כך בבסיס חינוך הילדים, במיוחד במשפחות שנמצאות בנמצאות בתהליך המבורך והרצוי של חזרה בתשובה.
