מן המוסכמות הן שתורת ישראל והמוסר האנושי האוניברסלי, רואות במושג “אחריות” את אחד ממרכיבי היסוד של עצם היותנו הורים. הזכות והחובה לזון ולפרנס החל מגיל ינקות, ללמד תורה ולהרגיל למצוות בגיל בוגר יותר, וכשיגיע הזמן הראוי גם להעניק לילד כישורי חיים בסיסיים, כמו מקצוע לחיים, בכדי שיוכל לפרנס את עצמו, הם חלק אינטגראלי מתפקידנו כהורים.
התלמוד (קידושין כט.) מנסח זאת באופן הבא: “תנו רבנן, האב חייב בבנו למולו, לפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות. וי”א אף להשיטו במים. רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות. ליסטות סלקא דעתך? (פירוש: וכי יעלה על הדעת שאם אין האב מלמד את בנו אומנות, הרי שבהכרח ילמד אותו ליסטות?) אלא כאילו מלמדו ליסטות!”.
אין ספק שבכלל האחריות שלנו כהורים ישנו לא רק הצורך וההכרח לדאוג לצרכיהם הביולוגיים, והגשמיים, ולא רק לצרכיהם החברתיים והרוחניים, אלא גם, ואולי בעיקר, למכלול הצרכים וההיבטים הנפשיים, הרגשיים והפסיכולוגיים.
נדמה כי אחד מן התחומים שזוכים למעט מאוד תשומת לב אם בכלל, הוא הנושא שקשור ושייך עם התהליכים הטבעיים של התבגרות הילדים, הטומנים בחובם עבור הילדים חוויות חדשות ומבלבלות, איתן מתמודדים הנערים הרכים לבדם, עם תחושות בסיסיות של בדידות, פחד ותסכול.
הנער הגדל בסביבה תורנית יפגוש באופן טבעי היגדים חז”ליים המתייחסים בחומרה ובחריפות רבה לנושאים של צניעות וקדושה באופן כללי, ובאופן פרטני יותר לאיסורים ברורים ומפורשים בתחום. דוגמא מייצגת לכך הם דברי הגמרא (נדה יג.): “אמר רבי יוחנן, כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה וכו’. רבי יצחק ורבי אמי אמרי כאילו שופך דמים וכו’.
רב אסי אמר כאילו עובד עבודת כוכבים”. ובאין גורם שיעזור לנער להבין, לפרש, ולעבד את הידע המבעית שהוא נחשף אליו, הרי שצפויות לו מתחילת גיל ההתבגרות ועד לנישואיו, כעשר שנים בממוצע של חוויות העשויות להיות קשות ומטלטלות, ולעיתים עד כדי תחושת אנורמליות, עצבות דכדוך ודכאון, וגרוע מכך עלולים להתחולל בתוכו תהליכים המסוגלים לפגוע ביכולות שלו לתפקד באופן בריא וחופשי עם נישואיו בקדושה ובטהרה.
הרב שלמה וולבה במאמרו “פסיכיאטריה ויהדות” (מופיע בספר ‘בשבילי הרפואה’ עמוד פ”ב) כותב: “התקופה הקשה של ההתבגרות היא קרקע פורה לגידול ‘רגשי אשמה’, ובפרט לצעיר הדתי… רוב רובם של הצעירים נכשלים ואינם יכולים להתגבר בשום אופן. התוצאה היא רגשי אשמה. כאן הוא המקום להדרכה נבונה מצד הרבנים והמחנכים. כידוע רב אינו מוסמך לסלוח לחטאים ובוודאי לא להתיר איסורים, אבל הוא יכול להדריך להרגיע ולהביא את הצעיר לסבלנות עם עצמו”.
ובכן, מצד אחד ישנו הצורך ללמד ולהסביר את מושגי היסוד הקשורים למידת ה”יסוד”, לקדושה ולצניעות, גם מבחינה ביולוגית וגם הלכתית, וכמו שכותב הרב וולבה בספרו “זריעה ובניין בחינוך” (עמוד מ”ט), במאמרו על גיל ההתבגרות: “נוסיף דברים אחדים בנוגע לגיל ההתבגרות, סביבות גיל שלוש עשרה. על “בר מצוה” לא צריך לדבר. את זה כולם יודעים לעשות יפה מאוד. אבל על ההתבגרות עצמה, הגופנית והנפשית, על זה כן צריך לדבר.
אם היחס בין ההורים והילדים הוא יחס לבבי וההורים יכולים לדבר עם הילדים בלי להתבייש אזי הם צריכים לדבר איתם ולהכין אותם לבגרות. אמא צריכה להכין בת שמגיעה לגיל שתים עשרה ולדבר אתה על תופעות הבגרות הצפויות. אם הילדה תגיע לבגרות בלי כל הכנה ותהיה מופתעת בפעם הראשונה היא עלולה לקבל הלם שקשה להתאושש ממנו לעיתים אפילו עד החתונה.
גם את הבנים צריך להכין ולהסביר להם מה זה מקרה לילה שלא יהיו מופתעים. שם יש מקום לאב להרחיב ולהסביר שהזרע הוא כוח קדוש שעל ידו הם עצמם יהיו אבות בעתיד. ובשלב מאוחר יותר צריך לפרט קצת יותר.
ה”חפץ חיים” היה רגיל לדבר עם בניו כשהגיעו לגיל חמש עשרה ולהסביר להם את כל מה שקשור להתבגרות. הילד – נער צריך לשמוע בפירוט את כל ההלכות הנוגעות לעניין זה”.
ברם, מן הצד האחר ישנו צורך אקוטי להרגיע ולאזן את תחושת אי הנוחות הבאה בעקבות החטא, כדברי הרב דסלר בספרו “מכתב מאליהו” (חלק ד’ עמוד 263): “בושה באה מהרגשת סתירות פנימיות, ויש בה כוח גדול להביא את האדם לידי תשובה. אבל מצד אחר יכול האדם לבוא על ידה לידי עזות וחוצפה, כי הרגשת הסתירה באופן חזק מאד יכולה להביאו למרוד נגד בוראו לגמרי ח”ו, בכדי להשקיט בכוח את קול המצפון”.
המחנך הדגול הרב משה מונק ז”ל במאמרו “חינוך לחיי משפחה” (מובא בספר ‘באספקלריה של תורה’, עמוד 103) הטיב לתאר דידקטיקה אפשרית שתבהיר למתבגר את אשר מתחולל בנפשו ובגופו, תוך מסגור מחדש לעולם המושגים של הנער, ובכך להכניסו לפרופורציות של נורמליות שתאפשר לו התמודדות רגועה עם צניעות וקדושה.
וזה לשונו: “סח לי מחנך אחד: בא אלי חניך, וקיצור שלחן ערוך פתוח לפניו, וקורא לפני: ‘אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ואלו שמנאפים בידם ומוציאים זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי, ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו, וכאילו הורג את הנפש’ (קיצור שלחן ערוך, סימן קנ”א ס”א).
ואומר החניך: ‘אני רוצח מתמיד! אין לי כפרה! אמשיך לרצוח! חיי אבודים!’. ושואל המחנך: ומה אענה לו? אמרתי לו: הביטוי ‘חמור מכל עברות שבתורה’ לאו דווקא! (ראה בשו”ע אבן העזר סימן כ”ג ס”א, ובב”ש ובח”מ שם). ועכשיו תפתח לפני החניך הלכות לשון הרע ואלה דבריו: ‘והוא עוון גדול, וגורם להרוג נפשות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעיך. צא ולמד מה אירע לדואג האדומי’.
ואח”כ: ‘ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד’ (סימן ל’ סעיפים א – ב). ובכן תגיד לחניכך: אני המחנך ג”כ רוצח! כי גם אני אינני מצליח להימנע לגמרי מדיבור לשון הרע.
שנינו חוטאים חטאים חמורים, ועל שנינו לא להתייאש אלא להתאמץ לתקן דרכינו כל אחד בתחומו. על ידי השוואת איסור חז”ל ללשון הרע, נטלתי את העוקץ המלווה בתחום העריות, הוצאתי חטא זה מתחום האמוציות החריפות, והכנסתי אותו לתחום כל החטאים שהאדם נגוע בהם.
לא בטלתי רגש האשמה, אלא העתקתי אותו מתחום הפחדים האי-רציונליים את תחום המצפון, ולשטח של יראת חטא כללית“.
אלמנט נוסף, וחשוב מאוד הוא להסביר לנער המתבגר, כי היצריות אתה הוא מתמודד, היא ביסודה נורמלית, טבעית, ולגיטימית, ואפילו חשובה, קדושה, וטהורה, כשיגיע הזמן לממש אותה, ורק בשנים אלו שבין ההתבגרות לבין החתונה הקב”ה דורש מאתנו להמתין עם המימוש של התשוקה הקדושה הזו.
אפשר להראות לו את דברי המדרש (בראשית רבה, פ”ט אות ז’) שאומר על הפסוק בספר בראשית (פרק א’ פסוק ל”א): “וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, הנה טוב מאוד זה יצר הטוב, והנה טוב מאוד זה יצר הרע! וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא! אלא שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד בנים”. כלומר שהיצר הוא חיובי ונקי כמו כל היצירות של הקב”ה, רק שבאופן זמני המימוש צריך להיות בהמתנה.
וכך כותב הרב וולבה בספרו “עלי שור” (ח”א, עמוד ל”ט) במענה למכתב וירטואלי של נער: “יקירי, הנך שואל במכתבך כיצד צריך בן תורה להתייחס אל התאווה. הלא לתאווה נועד תפקיד בחיי האדם, ואי אפשר לשלול אותה שלילה מוחלטת. ומאידך “תאווה” היא היא יצר הרע, כלומר יצר שיש להילחם נגדו.
לכן הנך שואל באילו דרכים יש להילחם נגד יצר אשר הופעתו הנוכחית מפריעה, ונקראת רע, אבל מצד עצמו עתיד הוא למלאת תפקיד בחיינו”. עוד כותב שם הרב: “בשום אופן אין לראות ביצר התאווה דבר מאוס ומתועב מצד עצמו, כי הנה יצירה קדושה היא. הנה לא מצא אלוקינו מקום יותר הגון חתימת בריתו אתנו מבשר הערווה”
ובמכתב (אגרות וכתבים ממרן המשגיח רבי שלמה וולבה, ח”ב,אגרת ש”ח) כותב הרב: “הטעות משנות הנעורים הראשונות, שהתרגלו לראות בכל דבר שביצר הרע עניין של טומאה, וכל כך השתרש מבט זה בבני תורה הצעירים, עד שאחר כך כשהם ניגשים לחתונתם נדמה להם גם אז כי בעצם בטומאה הם עוסקים, אלא שהטומאה הותרה וכו’.
כמובן שאין לך טעות גדולה מזו! ולדאבוננו גם מחנכים אינם נזהרים בזה ומרבים לטמא את היצה”ר, במקום לחנך תלמידיהם לדעת שהיצה”ר הוא דבר שבקדושה, וממילא צריכים לשמרו בקדושה, ואילו חונכו התלמידים ככה, היו יודעים בעת בואם בברית עם בת גילם כי בית מקדש הולכים לבנות, ולא מקום מותר לטומאה ח”ו!
הרב וולבה לוקח את הרעיון של “והנה טוב מאוד זה יצר הרע”, צעד אחד קדימה, ומביא בכמה מקומות בספרו עלי שור את דברי הזהר המפעימים והמדהימים שמלמדים אותנו שאותו היצר של התאווה הוא בעצם אותו “יצר” של שמחת התורה הכולל בתוכו את כוח החידוש והיצירתיות. וכה הם דברי הזהר: “רבי יצחק ברבי יוסי אתי מקפוטקיא ללוד.
פגע ביה רבי יהודה, אמר ליה רב יצחק תאמר דחברינא חכימי מתניתא, אתערו להאי עניינא, דיצר הרע יתנשי מן עלמא, בר ההיא שעתא לזיווגא? א”ל חייך הכי איצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמתא לא ליהוי! (זהר, ח”א, דף קל”ח). מסביר הרב וולבה (עלי שור, ח”ב, עמוד של”ב): “היצר של עבודה זרה ביטלו אנשי כנסת הגדולה.
רצה רבי יצחק שהתנאים הקדושים ישכיחו את היצר של עריות… ויותר לא יטריד ולא יציק לבני אדם. השיב לו רבי יהודה שהוא הכרחי לעולם כגשם כי ממנו באה חדוותא דשמעתא”. “פלא הוא! אותו יצר של עריות שהוא לכאורה היפך התורה, הוא הוא המחבר את התלמיד חכם עם התורה עד כדי התאחדות גמורה בשמחת התורה”.
הגאון הצדיק הרב אליעזר מנשה דונט, “המשגיח” שליט”א, שכיון ועיצב את הנפש והמחשבה היהודית שלי ושל רבים אחרים דיבר על הנושא של “קדושה”, בשיחה השבועית בהיכל הישיבה, כשפרשת השבוע עסקה בסיפור של יוסף הצדיק ואשת פוטיפר. המשגיח, במקום להפחיד ולשתק את הבחורים, בחר לומר את הדברים הבאים: ידוע שיוסף נקרא “יוסף הצדיק”, כלומר שהמעלה הגדולה בה הוא התייחד היא מידת ה”יסוד”, שזה אומר שהוא הגיע למעלה הגבוהה ביותר בסולם הקדושה.
ועל זה אמר המשגיח שלכאורה הדברים תמוהים ומוזרים, שכן יעקב אבינו העיד על עצמו שראובן הינו “כוחי וראשית אוני” (בראשית, פרק מ”ט, פסוק ג) ומסביר רש”י ע”פ המדרש: “היא טיפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו”, ולהזכירנו יעקב נשא את לאה כשהיה בגיל שמונים וארבע (!) ועם כל זאת, הטיפה הראשונה שיצאה מיעקב הייתה רק עם יצירת ראובן.
ומאידך אצל יוסף אומרת התורה “ויפוזו זרועי ידיו” (בראשית, פרק מ”ט פסוק כ”ד) ומסבירה הגמרא (סוטה לו:) שיוסף כמעט וחטא עם אשת פוטיפר, ורק בשלב מתקדם יוסף החליט לפרוש מהעבירה.
אך תוך כדי שנלחם ביצרו יצאו ממנו עשר טיפות, ובשל עשר טיפות אלו יוסף נענש שבמקום שיצאו ממנו שנים עשר שבטים, יצאו ממנו רק מנשה ואפרים. וא”כ צריך להבין, איך ייתכן שמעלת הקדושה הגבוהה ביותר ניתנה ליוסף, שבכל זאת נכשל ברמה מסוימת, ולא ניתנה ליעקב שלעולם לא יצא ממנו שום טיפה?
וכאן השריש בנו המשגיח את הסוד והיסוד הגדול, שהצורה של עבודת השם שלנו בנושא של “קדושה” היא של מלחמה תמידית, שיש בה עליות ומורדות בדרך של קבע, ולכן הפסוק אומר “שבע יפול צדיק וקם” (משלי, פרק כ”ד פסוק ט”ז). וכמו שאמרנו המושג “צדיק” קשור ושייך להתמודדות עם “קדושה”. ולכן דווקא יוסף שכתוב עליו בתורה: “ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה” (בראשית, פרק ל”ט פסוק ו), ומספרת לנו התורה ש”בנות צעדה עלי שור” (בראשית פרק מ”ט פסוק כ”ב), ומסביר רש”י ש”בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו.
ובנות הרבה צעדו, כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו משם”, וחז”ל מספרים ש”בכל יום ויום הייתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית”, ודווקא יוסף שחי ב”ערוות הארץ” ללא הורים וללא משפחה או מסגרת מחייבת, ודווקא יוסף שהיה במלחמה ובהתמודדות מתמדת והיה לו קשה, ואפילו היו לו נפילות מעת לעת, אבל הוא לא ויתר אלא נלחם כמו צדיק הנופל וקם, דווקא הוא זה, וזה הוא, שיכול לקבל את הכתר של הצדיק.
לכן הוא, ורק הוא נחתם במידת היסוד, ולא יעקב אבינו שהתורה קוראת לו “איש תם יושב אהלים” (בראשית פרק כ”ה פסוק כ”ז) שהיה “זקן ויושב בישיבה” (יומא כח:). מי שלא מתמודד עם קדושה ולא נופל ולא קם לא יכול להתהדר במידת היסוד! ומאידך מי שנופל וקם ושוב נופל ושוב קם הוא ראוי לכתר הקדושה!
אלו תובנות ועקרונות שמחד נותנים למתבגר כוח להילחם בכל הכוח, אך מצד שני מאפשרים לו להצליח להכיל את הנפילה כשישנה. ומאחר ובמלחמה ובהאבקות עסקינן, נוכל אם נרצה להשתמש במושגים הבאים מעולם ההאבקות ולנסח זאת כך: במלחמה מול היצר אין ניצחונות ב’נוק אאוט’ אלא הניצחונות הן תמיד בנקודות…
ולסיום, חשוב ללמד את המתבגר שלמרות שחלק משמעותי מהאחריות שלו בהתמודדות עם הייצריות הבריאה שלו, הוא להיזהר מחשיפה למראות, מצבים, והתנהגויות, שבטבעם יוצרים עוררות שתקשה עליו, אך בכל זאת צריך שיידע לנהל את ההימנעות שלו בנחת וברגיעות ולא באופן דרמטי וקיצוני, מה שעשוי לעורר אצלו ריאקציה וחידוד של הגירוי והעוררות.
וכידוע בשם רבי חיים מואלוז’ין שעיסוק יתר בהימנעות, יוצר פעולה הפוכה לחלוטין, וכפי שהביא זאת בשמו תלמידו בספר “כתר ראש” (אות קל”ה): “הסתכלות עריות ושיחתן – אמר זה הכלל, כל מה שיגדור עצמו ויפרוש מראייה, אחר כך אם יראה ויביט יבער היצר כאש! אלא כשדעתו לילך בשוק יתפלל ויבקש רחמים לבל יכשל ח”ו בשום נדנוד והרהור עבירה חס ושלום”.
וראו עוד לגדול תלמידיו של הרמ”ע מפאנו, בפירושו “זכרון אבות” על פרקי אבות (פ”ב מ”ז), שהסביר שכן הוא בטבע האדם בהתמודדות עם היצר: “כטבע כל דבר המתנגד לדבר”. יעויין שם.
ולחתימת המאמר נצטט שוב מתורתו החכמה, המכילה, והפרגמטית של מורינו הרב שלמה וולבה, ושוב מתוך מכתב לבחור שמתמודד עם אתגרים של קדושה. “ידידי היקר!
הפסק לחפש בספרים מה שמדברים על אותו חטא, ומה שכבר רשמת לך – תגנוז. היצר המביא לחטא זה הוא כה ערום, שכל מחשבה על החטא, ואפילו מחשבה של חרטה ותשובה, עלולה לגרות שוב את היצר לעבור.
אי לזאת, צריך ללכת בדרך הפוכה, כמו שאמר רבי בפ”ב דאבות שיפה תורה עם דרך ארץ (היינו גמילות חסדים, כמו שאמרו בבראשית רבה פרשה יג, טו) שיגיעת שניהם משכחת עוון.
צריך לשכוח מהחטא! וזאת – על ידי שתשקיע עצמך בלימוד ותשתדל לחדש, ודוקא בשמחה, וכמו שאמרו בברכות כב. “פתח פיך ויאירו דבריך כי אין דברי תורה מקבלין טומאה”! … זוהי מלחמה גדולה, הרבה פעמים תנצח, אבל יכול לקרות שגם הוא מנצח ואתה נכשל. ואם חלילה נכשלת: אל תחשוב על זה ואל תשים לב!
תדחה כל מחשבה על זה, ובפרט היזהר מייאוש! רק זה רוצה היצר: להפיל את האדם ליאוש, וזאת אל תתן לו! תלמד הלאה, ובשמחה, כאילו לא קרא כלום! עוד זאת: תשכח מה שראית בספרים על העונשים וקושי התשובה וכו’, רק עיין בסידור הגר”א, והדברים שתמצא שם הם ינהיגו אותך. יודע אני שהדרך שביארתי לך היא לגמרי אחרת מכל מה שראית, אבל יש על דרך זאת הסכמה ממרן החזון איש זי”ע. בכל זאת, קשה להתרגל לא לחשוב, לא לשים לב, ותמיד שוב מתעוררת מחשבות של חרטה, יגון ויאוש ח”ו.
לכן אבקשך לקרא מכתבי זה מדי פעם. והשי”ת יעזור לך שתעלה מעלה מעלה בתורה וביראת שמים עד שתשכח לגמרי מהחטא, ובעה”י תייסד בית של תורה ותוליד בנים בקדושה וטהרה (אין שום חשש שהעבר יזיק לזה), ורק חזק בלימוד תורה עם חידוש! (אגרות וכתבים, ח”א, מכתב כ”ד)
נוכל לסכם את המאמר בנקודות הבאות:
- להסביר לנער את המתחולל בגופו מבחינה פיזית והורמונאלית.
- למסגר את תפיסת היצריות באופן נורמלי ולגיטימי, בהדגשה שלא הרגש הוא הבעייתי אלא רק הזמן עד לנישואין.
- ליידע אותו שבאופן נורמלי מדובר בהתמודדות קשה ולעיתים קשה מאוד, אך ככל שיימנע מחשיפה לא נכונה באופן רגוע, כך ההתמודדות תהיה פחות קשה.
- לתת לו את הפרופורציות הראויות שיאפשרו לו להתמודד עם חווית החטא ולהכיל את עצמו.
- תוך כדי נתינת כלים להתמודד עם היצריות להזהיר ולהבהיר לא להיכנס למצבים של זהירות יתר.
תם אך לא נשלם! במאמר זה הדגשנו את הצורך לאזן בין חינוך להלכות קדושה, ובין הצורך לתת לנער את הכלים להתמודד מתוך רגיעות ושלווה. אך עדיין אנחנו צריכים לתת את הדעת על איך מדברים, ומתי, ואיך להתמודד בפועל עם עוררות של הגוף. ועל כך ועל עוד בעז”ה בהזדמנות נוספת.
במאמר זה אנו מעוררים ומעודדים את תשומת לב ההורים לאחריותם ללמד, להדריך, ולחנך את בניהם לקדושה מאוזנת ובריאה. אך הורים שקשה להם לשוחח באופן חופשי ורגוע עם ילדיהם, והם מעדיפים שהילד יקרא על הנושא לבד, ובמידת הצורך יוכל לשאול שאלות, ניתן להמליץ על חוברת מצויינת בשם “יד שלוחה” שנמצאת בתוך ספר “שערי גדולה” שחוברה בטוב טעם ע”י הרב מנחם שלנגר, וניתן להשיגה אצלו בטלפון – 05331313796.
