אחת הסוגיות המהותיות המלוות את מערכת החינוך היא תקשורת בין מורים להורים. אם בעבר ניתן היה להתייחס לשיתוף פעולה בין מורים לבין הורים כאל מטרה רצויה וכאפשרות ראויה, הרי שהיום זהו צורך הכרחי וחיוני בלעדיו לא יוכלו מורים והורים, כל אחד לחוד ושניהם ביחד, לממש את אחריותם החינוכית כלפי הילדים. ההנחה היא כי להורים יכולה להיות תרומה והשפעה בעלת ערך על תכנים ועל תהליכים בית- ספריים ועל תפקוד ילדיהם והצלחתם בבית-הספר, ולמורים יכולה להיות תרומה והשפעה על יכולת ההורים למלא את פקידם כהורים. השפעה הדדית זו יכולה להתממש בתהליך עקבי ומתמשך של שיח ופתרון בעיות משותף של מורים והורים .אין ספק ששיתוף פעולה נכון בין מורים לבין הורים הוא מטרה רצויה, המביאה, כפי שמראים מחקרים רבים, להצלחה של ילדים בלימודים ולשיפור ביחסיהם החברתיים. בתקופתנו שיתוף פעולה שכזה אינו רק רצוי, אלא גם הכרחי כדי להשיג מטרות חינוכיות בסיסיות, כגון הפעלה סדירה של מערכת לימודים, משמעת, שמירת שלומם הפיזי והנפשי של ילדים בבית ספר, העברת מידע נחוץ ולפעמים אף קריטי בין הצדדים. אולם על אף שמורים והורים מבינים את חשיבות השותפות, פעמים רבות הם מתקשים לממשה ובמקום לעזור זה לזה הם מכשילים זה את זה; במקום לאחד את כוחותיהם למען הילד, הם מפרידים אותם. הקושי של מורים והורים לשתף פעולה מתבטא בשתי צורות עיקריות: אדישות או התערבות.
במצב של אדישות מורים עלולים להסתגר בפני הורים ולחסום את דרכי התקשורת איתם. הם יכולים, למשל, להימנע ממסירת דרכי התקשרות, להתחמק ממפגשים אישיים, לקצר בשיחות וכדומה. מצד שני, הם גם יכולים לגלות מעורבות יתר, המתבטאת בשיחות תוכחה טלפוניות תכופות, מכתבים תובעניים, תביעות חוזרות ונשנות לשינוי התנהגות ההורה והילד.
במצב של אדישות הורים הם עלולים מצדם להימנע מכל מגע עם בית הספר: לא ליזום מתן מידע חיוני, לא להגיע לאסיפות הורים ולא לפגישות אישיות עם המורים, לא להשיב טלפונים למורים, לא להתייחס למכתבים מבית הספר וכדומה. מצד שני, הם עלולים לתבוע בצורה לא ראויה מהמורים דיווחים על ילדם, לדרוש מהם לפעול בהתאם להנחיותיהם הבלתי מתפשרות (למשל, להעביר את הילד מקום או כיתה), להגיע לבית הספר בלי תיאום מראש ועוד.
הקושי בשיתוף הפעולה נובע מכמה סיבות: הבדלים בגישותיהם החינוכיות; השלכה שהם עושים להווה ממפגשים קודמים לא מוצלחים; מעורבות רגשית גבוהה וחוסר ביטחון מסיבות כאלו ואחרות.
כאשר ההורים מעורבים בצורה חיובית ואוהדת בבית הספר הם מגיעים לא רק כשהם מוכרחים בדרך כלל לאספות הורים שגרתיות, אלא גם כשהם יכולים. הם תומכים במורים מבחינה רגשית בפרגון בעיקר מול הילד. מבחינה מעשית הם נעזרים במורים בהתייעצויות על התנהלותם עם הילד שלהם בבית ומסייעים למורים בהתייעצויות על ההתנהלות אתו בכיתה.
כך גם המורים מעורבים יותר בצורה חיובית ואוהדת בחיי הילד מחוץ לבית ספר, עומדים לרשות ההורים בשעות נוחות גם להורים ולא רק להם, תומכים בהורים באמצעות במשובים אוהדים, מפנים את תשומת לבם ליכולות של ילדם ולהישגיו ומדריכים את ההורים בנושאים חינוכיים.
כשותפות עובדת היטב ניתן לצלוח כל אתגר חינוכי באמצעות התקשורת המיטבית ובהתאם להיכרות המגובשת בין הצדדים.
מפגש עם הורים בהקשר לסוגיות אישיות, בריאותיות או חברתיות בעייתיות של ילדם
במפגשים מסוג זה נפרשות פעמים רבות ציפיות שונות של שני ההורים מן הילד או מן המערכת הבית- ספרית, הקשורות לניסיון חיים קודם ולמטען הרגשי והשכלי שצברו בחייהם. כל אחד מן ההורים מביא עמו אל המשפחה שיצר את תכונות אישיותו ותפיסותיו המציאותיות והדמיוניות הנוגעות למשפחתו המקורית, כאשר התנסויותיו במשפחת המקור שלו ועמדותיו משפיעות על מערכת ציפיותיו ממשפחתו החדשה. ציפיות אלו נוגעות לחלוקת תפקידים בין הבעל לאשתו, לאופן גידול הילדים, ליחסים בין ילדים להורים, ועוד. בבית-הספר ישנה נטייה לגייס לעזרה את ההורה שנוטל על עצמו את תפקיד הטיפול בילד, והמבלה עמו שעות רבות יותר. פעמים רבות אלו הן האימהות. חשוב שלא לשכוח שההורה השני, שגם אם אינו פעיל בקשר עם בית-הספר, הרי שערכיו וציפיותיו ישפיעו על ההתנהגות הילד מבחינה חברתית, רגשית ולימודית. לכן חשוב להכיר את ציפיות שני ההורים על מנת לבדוק דרכי שיתוף פעולה עם שניהם לטובת ילדם. הורים משווים את עצמם למצבו של הילד, וניתן להיתקל פעמים רבות בביטויים של חוסר אונים כמו “גם אני לא הצלחתי בלימודים, גם לי לא היו חברים – אז למה שהילד שלי יצליח?” דפוס כזה מקשה על גיוס ההורה לטובת שיפור מצבו החברתי של ילדו. מצד אחר ניתן גם לשמוע הורים שרוצים בכל מחיר שמצבו החברתי של ילדם יהיה טוב משלהם בגילו, והם יעשו הכול על מנת להשפיע כדי לשפר את מצבו, כולל צעדים העלולים להיתפס על-ידי בית-הספר כהתערבות חודרנית ולא מתאימה, היכולה להפר את האקלים החברתי בכיתה שבה לומד ילדם. פעמים רבות משווים ההורים את עצמם גם להוריהם, ופולטים משפטים כמו “להורים שלי לא היה זמן לסייע לי מבחינה חברתית והגעתי למה שהגעתי, גם לי אין זמן להשקיע, והכול כבר יסתדר!”
כאשר ההורים ‘נעולים’ בהשוואות כאלו הם אינם פנויים למעשה לראות את מצבו החברתי הייחודי והשונה של ילדם. חשוב לכן להקשיב ולהבין מהיכן נובעת התפיסה ההורית של האב או האם, ובו-זמנית לציין בפניהם את ייחודיותו של ילדם וכיצד ניתן לסייע לו.
הורים גם נוטים לעשות אידיאליזציה של הילד ומתמקדים בתכונות ובכישורים שלו תוך שהם מתקשים להודות בפני עצמם בקשייו. חשוב לקבל את מה שמעלים ההורים ואף לספר להם על צדדים יפים ומיוחדים באישיות הילד, ורק לאחר מכן לדון בבעיה שבשלה הוזמנו. ניתן לשאול שאלות כגון: איך הילד בבית, מה הוא הכי אוהב, מהו סדר היום שלו, שאלות אלו אינן נקודות ביקורת. הן נשאלות כדרך להציג את צדדיו השונים של הילד המתגלים ובאים לידי ביטוי במערכות השונות מתוך כוונה להשתמש בידע שמצטבר על הילד כמנוף לשיתוף פעולה עם ההורים. חשוב לתת את הדעת גם לכך שההורים, כאמור, מזדהים עם ילדם, חשים בכאבו כשהוא עצוב, דחוי או חווה כישלון, ושמחים בשמחתו וגאים בהישגיו. שתי סוגיות אלו – ההזדהות עם הילד וגם האידיאליזציה שלו מקלות על ההורים מצד אחד להתמודד עם הקשיים הכרוכים בגידולו ולהמשיך במשימת ההורות גם כשהיא קשה ובלתי נעימה. מצד שני הן עלולות להקשות עליהם במיוחד במצבים חברתיים בעייתיים אליהם נקלע ילדם בבית-הספר שהוא מחוץ לשליטתם, והם חשים חסרי אונים וחסרי יכולת לכוון אותו ולהגן עליו. במצב כזה ההורים צריכים לפתח אמון בהדרגה תוך בדיקה מתמדת של המערכת ושל השפעתה החיובית או השלילית על הילד . מחד-גיסא, במפגש עם ההורים ניתן להיתקל פעמים רבות בביקורת על בית-הספר, על הרכב הכיתה או על המחנך, שלעיתים היא מוצדקת, אך פעמים רבות היא יכולה לנבוע מתחושת חוסר אונים ואף מתוך חרדה למה שקורה לילד בשעות שבהן הפקידו אותו בידי המערכת. סביר שככל שיגבר אמון ההורים תרד רמת הביקורת שלהם, והם יהיו מוכנים לשתף פעולה במידה רבה יותר.
סוגיית הפרעת קשב וריכוז ואלימות הילד כלפי חבריו הן דוגמאות טובות לצורך המחשה. בדרך כלל, כאשר מחנך/ת מזהה קושי חוזר ונשנה בקשב ובריכוז של התלמיד, ובמקרים רבים גם אימפולסיביות בולטת לעין, ההורים מוזמנים לפגישה עם המחנך/ת בבית הספר על מנת לבחון את ההתייחסות החינוכית הנכונה עבור התלמיד. כך גם בהקשר של אלימות חוזרת ונשנית. פגישה כזו עלולה להיות טעונה ונפיצה ופעמים גם הרסנית, אם לא נעשית הכנה בסיסית על מטרות הפגישה, בחינת הקשר עם ההורים ומידת המעורבות שלהם מול בית הספר.
במפגשים כאלו חשוב להתמקד בנקודות הבאות:
בעת הזמנת ההורים לפגישה, יש לתת את הדעת לאופן הפנייה להורה, הן ברמה המילולית והן בטרמינולוגיה, השימוש בביקורת ובגישה שיפוטיות או כל התנסחות שיש בה מקום לפרשנות שלילית, ומומלץ להשאיר מחוץ לשיח המשותף.
כדאי לשים לב לכך שכאשר הורה מגיע לשיחה בנושא בעייתי או טעון הקשור לילדו, הוא עלול לחוש בעצמו כמו ילד העומד בפני מערכת סמכותית ואף שיפוטית, התרחשות שמחזירה אותו פעמים רבות לניסיונו עם הסמכות בבית הוריו או בבית-הספר שלו. תחושה זו אינה נוחה להורה שעלול להגיב בתוקפנות מילולית או לחלופין בניסיונות התחמקות מהפגישה. לעיתים גם ניתן לראות כיצד הורים שמים עצמם כיועצים למערכת החינוכית על סמך ניסיונם האישי או המקצועי, בנסותם לחוש בעלי יכולת במפגש הלא נוח עם הסמכות החינוכית או הטיפולית בבית-הספר.
ישנם הורים שעל מנת להיפטר מתחושת העימות הקשה עם הסמכות החינוכית – מפנים את תסכולם כלפי ילדם במקום לחשוב יחד על הדרך לסייע לו. תגובה כזו עלולה לדרדר את מערכת היחסים שלהם עם הילד במקום לגייסם לטובתו. מיקוד טובת הילד כנשוא המפגש יסייע לצוות החינוכי לגייס את ההורה אם ידגישו את רצון ההורה לראות בטובת הילד שלו.
ישנם מקרים בהם ההורים מתקשים להעביר או לקבל אינפורמציה מחשש להתמודדות עתידית מבחינה סביבתית וחברתית כגון “מה יאמרו עלינו עכשיו”. לכן, חשוב ראשית להיות קשוב ל’סיפור’ של ההורה ולתפיסתו את תפקידו ואת טובת ילדו, מכל היבט אפשרי, ולבדוק באיזה תחום נכון וניתן לגייס את שיתוף הפעולה שלו. נקודת ההנחה היא כי בכל אדם קיימת נקודת כוח שכאשר נוגעים בה בעדינות, בכבוד ובחמלה, היא מתעוררת ומתגייסת לפעולה.
במקרים רבים של העברת מידע או בשורה לא טובה, עלול להתעורר קושי אישי מצד ההורה או המחנך בהכלת המידע וההתנהלות הנכונה מולו. חשוב לזכור כי צוות הוראה אינו פועל לבדו, מערכת החינוך מעמידה לרשות צוותי החינוך וההורים, אנשי מקצוע בית ספריים ומחוצה לו בסיוע בהתמודדות בסוגיות השונות, בדרכי הפעולה הרצויים ובכוחות הנוספים העומדים לרשותם, כל זאת בכדי שידעו שהם לא מתמודדים לבדם במערכה המדוברת ולא עליהם המלאכה לגמור.
כל אדם זקוק שיראו אותו באור חיובי, את צדדיו היעילים, כישוריו ויכולותיו הטובות, בוודאי כשמדובר במפגש בין הורה למחנך/ת. בשיחה שיש בה מילות כוח והערכה אמתית כזו שאינה מתחנפת, יש סיכוי טוב יותר בהשגת המטרה, בגיוס שיתוף פעולה מיטבי של ההורה ובחיזוק התקשורת המשותפת לטובת הילד והצלחתו.
“טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן-הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם.
כִּי אִם-יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ.
גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם.
וְאִם-יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק.” קהלת, ד’, ט’ – י “ב
