טראומה כמושג לקוחה מהיוונית העתיקה אשר משמעותה היא “פצע” אך עבור רבים הטראומה אינה רק פציעה נפשית אלא חווית התנפצות לרסיסים של תחושת המשמעות. הטראומה הנפשית, כתופעה מורכבת ומאתגרת, עמדה במרכז תשומת הלב של הפסיכולוגיה הקלינית מראשית דרכה. חוקרים ומטפלים השקיעו מאמצים רבים בניסיון להבין את מהותה של הטראומה ולפתח דרכי התמודדות יעילות עימה. לאורך השנים, התפתחו גישות טיפוליות מגוונות להתמודדות עם טראומה נפשית, החל מגישות פסיכואנליטיות דינאמיות, גישות קוגניטיביות התנהגותיות וגישות הממוקדות בגוף, תחושה ורגש. חרף ההבדלים, כולן חותרות למצוא דרכים לשחרר את הסימפטומים הטראומטיים ולסייע למטופלים לשוב לתפקוד נורמטיבי, ככל הניתן.
חשוב להכיר בהשלכות העמוקות יותר של הטראומה על תפיסת העצמי והעולם של הנפגע. חוויית הטראומה יכולה לערער ואף לשנות באופן יסודי את האופן שבו אדם תופס את קיומו. התייחסות להיבטים הרוחניים ואישיים של חוויית נפגע הטראומה יכולה להיות משמעותית לא רק בהתמודדות עם העבר, אלא גם בטיפוח תקווה ואמונה ביחס לעתיד.
טראומה הנפשית – סקירה
המחקר בתחום הטיפול בטראומה התפתח במהלך המאה ה-20, בעיקר בעקבות מלחמות העולם והטראומה הנפשית שחוו חיילים רבים. תחילה הייתה התייחסות לטראומה כאל הפרעה נוירוטית. עם התפתחות הגישה הפסיכואנליטית, נתפסה הטראומה כקונפליקט נפשי שיש לעבד באמצעות טיפול פסיכודינמי ארוך-טווח.
החל משנות ה-80 התפתח המחקר על גישות קצרות-טווח יותר כגון CBT ו-EMDR שנמצאו יעילות בהקלה על סימפטומים פוסט-טראומטיים וכן חל גידול במחקר על טיפולים ממוקדי-גוף המשלבים תרגול של מיינדפולנס, יוגה ותנועה.
בשנות ה-90 התפתח המושג טראומה מורכבת כדי לתאר את ההשפעות המורכבות של טראומה מתמשכת או חוזרת, הכוללות בעיות בוויסות רגשי, בתפיסת העצמי ובמערכות יחסים בין-אישיות.
הגישות הדינמיות רואות בטראומה חוויה קיצונית שמציפה את הנפש בתכנים ובעוצמות שקשה או בלתי אפשרי להכיל ולעבד, מה שמוביל לקריסה של מנגנוני ההכלה והעיבוד הרגילים. הטראומה לא רק פוצעת את הנפש, אלא גם יוצרת “חור” או קרע במארג המשמעות דרכו אנו תופסים את עצמנו ואת העולם. יש גם הכרה בממדים הפיזיים, התחושתיים והאפקטיביים של הטראומה, המערבת את כל הווייתו של הסובייקט. האתגר המרכזי הוא הקושי לייצג ולסמל את החוויה הטראומטית במלואה, שכן היא כוללת שארית עודפת שבלתי ניתנת לביטוי. המשימה הטיפולית היא לספק מרחב של הכלה ועיבוד לחוויות הטראומטיות, ולאפשר אינטגרציה מחודשת של החוויה בתוך נרטיב חיים משמעותי.
הטראומה דרך עדשת תרפיית השיח האינטגרטיבי (MBDT)
תרפיית השיח האינטגרטיבי (MBDT) מציעה נקודת מבט ייחודית על הטראומה, בהתבסס על תפיסה דיאלוגית רחבה של הנפש. לפי גישה זו, טראומה אינה רק פגיעה מקומית, אלא התפרקות של האינטגרציה הכוללת של העצמי. היא למעשה מנתקת או משבשת את היכולת הדיאלוגית ואת החיבור בין חלקים וממדים שונים בחווייתו של האדם – גוף ונפש, רגש ומחשבה, עצמי וזולת, תודעה ורוח. זוהי הפרעה עמוקה במארג החיים.
עם זאת, MBDT מרחיבה את ההסתכלות מעבר לפגיעה הנפשית הספציפית, אל עבר השפעה רחבה יותר על המארג הדיאלוגי של העצמי. המושג “דיאלוג” מובן כאן באופן מורחב, מעבר לשיח מילולי בין שני אנשים, ומתייחס לכל סוגי האינטראקציות והחילופים שמתרחשים בין חלקים וממדים שונים בתוך האדם ובינו לבין העולם. זוהי תפיסה דינמית ורב-ממדית של העצמי.
לאור זאת, המטרה הטיפולית ב-MBDT היא לסייע בשיקום ובבניה מחדש של היכולת לדיאלוג, לאינטגרציה ולזרימה בין החלקים השונים שנפגעו מהטראומה. התהליך הטיפולי מזמין את המטופל להיות נוכח ולתת ביטוי למגוון הקולות, החוויות והממדים שבתוכו, ולאפשר תקשורת מחודשת ביניהם. זוהי למידה מחדש של היכולת לחבר, לגשר וליצור משמעות מתוך השבר.
ברמה המעשית, הפרוטוקולים של MBDT מתייחסים לכמה ממדים או ערוצים מרכזיים דרכם מתארגנת החוויה – הגופני, הרגשי, הקוגניטיבי, הדמיוני, המילולי, והרוחני. הטיפול מספק מרחב וכלים לחקירה, לעיבוד ולאינטגרציה של כל אחד מהממדים הללו, מתוך הבנה שכולם מהווים שפות משמעותיות שדרכן הטראומה והחלמה באות לידי ביטוי. למשל, שילוב של עבודה עם תחושות גוף, עם דימויים, עם נרטיבים ועם חיבור לממד על-אישי.
בסופו של דבר, התהליך הטיפולי ב-MBDT הוא מהלך משותף של יצירה (co-creation), שבו המטפל והמטופל מצטרפים יחד למסע של גילוי, הבנה ובניית משמעות. דרך האינטראקציה הדיאלוגית ביניהם, ודרך הדיאלוג שהם מאפשרים בתוך העולם הפנימי של המטופל, נרקם מחדש המארג שנקרע ונוצרת אפשרות לצמיחה. זוהי עבודה עדינה של איחוי והתחברות לעצמי ולחיים.
גישת MBDT מציעה מבט רחב על הפגיעה הטראומטית כשבר במארג הדיאלוגי של העצמי. בהתאם להבנות אלו, נכון יהיה להתייחס בטיפול במצבי טראומה לממדים הללו. לאור זאת, מתעורר הצורך לבחון את המשאבים והתהליכים שעשויים לתמוך בהחלמה ובמציאת משמעות חדשה בעקבות חוויה טראומטית. בגישה זו ישנה חשיבות של התייחסות לממד הרוח והמשמעות בעבודה עם טראומה. אם אחד האפקטים המרכזיים של הטראומה הוא ניתוק וערעור של תחושת המשמעות והרציפות העצמית, חלק מהותי מהריפוי הוא סיוע למטופל למצוא או לברוא מחדש משמעות וקוהרנטיות.
הפרוטוקולים הטיפוליים ב-MBDT כוללים כלים לחקירה משותפת של שאלות ערכיות וקיומיות, ועידוד לחיבור מחודש עם ממד הרוח דרך טכניקות שונות. המטרה היא לארוג את העבודה על הסימפטומים והקשיים הנפשיים והגופניים עם ההזדמנות למצוא משמעות חדשה ומעמיקה יותר לחוויה הטראומטית ולחיים בכלל.
המרחב הטיפולי בגישה זו מהווה מרחב של שיח דיאלוגי. במפגש עם מטופל שחווה טראומה, והתפיסות שלו לגבי עצמו והעולם התערערו, הטיפול מזמן בניית משמעות ואמת חדשות. באמצעות דיאלוג אמפתי ומכיל, שבו המטפל “מצמצם” את עצמו ונותן מקום לקולו הייחודי של המטופל, ניתן לסייע בשיקום תחושת הקוהרנטיות והערך. ע”י ה”צמצום” אנו גם מאפשרים לחוויית הטראומה להיכנס לממדים המאפשרים לנו לראות חלקים נוספים בסיפור. אלו הם “הניצוצות” שאותם אנו רואים בתהליך שעברנו, מעבר לחוויית הטראומה הקשה והם שיאפשרו לחזור לחיים יחד, עם ולמרות הטראומה שחווינו.
מודל הטיפול הדיאלוגי
המודל הטיפולי המוצע ב-MBDT מבוסס על יצירת מרחב דיאלוגי בין ממדים שונים של החוויה הטראומטית, הן כפצע והן כהתנפצות של המשמעות. הגישה מתמקדת בדיאלוג בין הממד הפסיכו-פיזי, הכולל חמישה היבטים תוך-אישיים – פיזי, דמיוני, רגשי, קוגניטיבי והתנהגותי – לבין ממד הרוח והמשמעות. הנחת היסוד היא שמתן תשומת לב לשני הממדים הללו, ועידוד שיח דיאלוגי בין הקולות השונים המתקיימים בהם, מאפשרים מענה טיפולי מקיף ומשמעותי לנפגעי טראומה. המרחב הטיפולי הופך לזירה של חקירה והתמרה, לא רק של הפצע הנפשי, אלא גם של עצם תפיסת החיים והעצמי.
כדי להמחיש את היישום של עקרונות אלו בפרקטיקה, נציג שתי דוגמאות מהקליניקה:
דוגמה ראשונה:
לוחם מילואים שנפצע בלחימה בעזה החל לפתח סימפטומים של חרדה, בכי לא נשלט, חוסר סבלנות ופלשבקים. בשלב הראשון של הטיפול, שלב ההגדה, הוא התבקש לספר את הסיפור עם התחלה, אמצע וסוף. הוא תיאר את הלחימה בשטח הבנוי, את הסכנה המתמדת, ואת הרגע שבו נפצע ונזקק לפינוי ולטיפול רפואי. בסיפור ניתן היה לזהות את הדיאלקטיקה דרך הסימפטומים – הקושי להכיל את חוסר האונים שחווה בלחימה, הדיסוננס בין דימויו העצמי כאיש עסקים חסון לבין המצוקה שחווה כעת. העבר המשיך לפלוש להווה. בשלב הבא, התחלנו לעבוד על צמצום הטראומה ויצירת דיאלוג עם חלקים נוספים. מתוך כך עלו ניצוצות: למשל, החוויה הרוחנית של אחדות וערבות הדדית בין הלוחמים תחת אש, או המשמעות של תפקידו כמפקד שמוביל ומגן על הכוח. דרך הסיפור ואיתור הניצוצות נוצר סיפור חדש והתחושות של אשמה וחרדה החלו להתחלף בתחושות של הקלה, שחרור וביטחון.
דוגמה שנייה:
מטופל שאיבד חברי יחידה בלחימה הגיע לטיפול עם סימפטומים של פוסט-טראומה. בשלב הראשון, של זיהוי הדיאלקטיקה וצמצום התחלתי של הטראומה, התגלתה דיאלקטיקה חדה בין “הפלנטה של שדה הקרב” לבין “הפלנטה הנורמלית של בתי קפה ועבודה”. תחושת המועקה רוכזה באזור הבטן, כמו “מלבן בטון ששוקע טונות”.
בשלב הצמצום ההתחלתי, עבדנו על שני חלקי המוח, ושמנו לב למילים כמו “מוות, מועקה, פלנטות שלא מתחברות”. המטופל אמר: “אתה לא מבין מה עברתי… אף אחד לא באמת מבין אותי… אלו שתי פלנטות מקבילות שלא נפגשות”. הצמצום ההתחלתי אפשר להתחיל דיאלוג עם מקורות הכוח הפנימיים והחיצוניים שלו, לזהות את יכולות ההתמודדות ואת העוגנים שאפשרו לו להחזיק מעמד.
דוגמאות אלו ממחישות כיצד עקרונות ה-MBDT, כמו זיהוי הדיאלקטיקה, צמצום הטראומה, ויצירת דיאלוג עם ניצוצות של כוח ומשמעות, מיושמים בפועל בתהליך הטיפולי עם נפגעי טראומה. הן מדגימות את האופן שבו המרחב הטיפולי הופך לזירה של עיבוד ואינטגרציה מחודשים של החוויה הטראומטית ושל תפיסת העצמי.
מושגי מפתח ועקרונות יישומיים ב-MBDT
דיאלוג פנימי: MBDT מעודדת יצירת שיח דינאמי בין הגוף, התודעה והממדים הרוחניים של האדם, מה שמאפשר למטופל לחקור ולהבין לעומק את החוויות והתחושות הפנימיות שלו.
אינטגרציה: השיח מאפשר לחבר ולשלב בין חלקים שונים באדם שלעיתים נתפסים כנפרדים או מנוגדים. כך MBDT יוצרת גשר בין הגוף לנפש, בין המודע ללא מודע, ובין התחושות הפיזיות לרגשות ומחשבות. השיח הופך את החלקים השונים לשותפים בתהליך ההחלמה.
נרטיב וחיבור מחדש: באמצעות השיח, MBDT מסייעת למטופל לארגן מחדש את סיפור חייו, לשלב את האירוע הטראומטי בתוך נרטיב קוהרנטי, ולחבר מחדש את החלקים שנותקו.
מתן קול: התרפיה מעודדת את המטופל לתת קול לחוויות, לתחושות ולחלקים השונים בתוכו שלעיתים הושתקו או הודחקו בעקבות הטראומה. מתן הקול מחזק את תחושת הסוכנות של המטופל ואת יכולתו לעצב את הסיפור האישי שלו.
מודעות וקבלה: השיח מזמין מודעות לתכנים פנימיים, ללא שיפוטיות. זהו שיח פתוח ומכיל, המאפשר למטופל להכיר בכל החלקים שבתוכו, לקבל אותם ולהשלים איתם. תהליך זה מעודד חמלה עצמית, ויסות רגשי וצמיחה פוסט-טראומטית.
בהקשר של MBDT, שיח מובן כתהליך דינמי של יצירת משמעות והבנה דרך אינטראקציה, כמתרחש הן בין המטפל למטופל והן בתוך המטופל עצמו (בין חלקים, קולות, ממדים שונים של העצמי), וכמערב לא רק חילופי מילים, אלא גם תקשורת לא-מילולית, גופנית, רגשית ודימויית.
הפרוטוקול של MBDT מציע מרחב של שיח מכיל ומאפשר, שבו ניתן לחקור, לעבד ולארגן מחדש את החוויה הטראומטית. המטפל מלווה ומסייע בתהליך יצירת השיח המחודש, תוך שהוא נכנס בעצמו לדיאלוג עם המטופל ועם העולם הפנימי שלו. השיח הטיפולי מתרחש במעגלים מתרחבים: בתוך המטופל (בין חלקי העצמי, רבדי החוויה), בין המטופל למטפל, בין המטופל לסביבתו החברתית-תרבותית (משפחה, קהילה), ובין ההיסטוריה האישית של המטופל לבין נרטיבים קולקטיביים. הטיפול הוא מסע של הרחבה והעמקה של מעגלי השיח האלה.
השיח הטיפולי לא רק משקף מציאות פנימית קיימת, אלא גם באופן אקטיבי מעצב ומשנה אותה. הטיפול הוא הזדמנות לשיח “מתקן” או “מרפא” שיכול לשנות דפוסים ונרטיבים בעייתיים, דרך בחירה מודעת במילים, דימויים וסיפורים חדשים.
סיכום
מודל הטיפול הדיאלוגי שהוצג מבקש ליצור מרחב טיפולי שמכיל את מורכבות ורב-ממדיות ומאפשר עיבוד של הטראומה ברמות השונות. עם זאת, יישום המודל מהווה גם אתגר, ודורש מהמטפל מיומנויות אינטגרטיביות ויכולת להכיל ממדים שונים של החוויה האנושית.
המודל מייצג ניסיון לחבר בין תיאוריה לקליניקה, בין ממדים פסיכולוגיים לרוחניים, ובין קולות שונים בתוך תהליך הריפוי. דרך הדיאלוג עם המטופל ועם הטקסטים התיאורטיים, נוצרת אפשרות לפתח הבנה עמוקה ומורכבת יותר של הטראומה ושל דרכי ההתמודדות עמה.
המודל מזמין את המטפלים לראות את עצמם כשותפים בתהליך של חקירה ויצירה משותפת, ולהיות פתוחים ללמוד מהמטופלים ומהחוויה הטיפולית עצמה. במובן זה, המפגש הטיפולי הופך למרחב דיאלוגי פורה, שבו כל הקולות – של המטופל, של המטפל, של הטקסטים – יכולים להתקיים ולהפרות זה את זה.
ההשלכות של פרספקטיבה זו חורגות מעבר לטיפול בטראומה בלבד. אפשר לראות בה הזמנה כללית יותר לראייה דיאלוגית ורב-ממדית של הסבל האנושי ושל תהליכי ההתמודדות, הצמיחה והריפוי. היא מזמינה אותנו לגשת למפגש הטיפולי, ובאופן כללי יותר – למפגש עם האחר ועם עצמנו, מתוך עמדה של פתיחות, צמצום והקשבה לממדים השונים של הקיום.
אין ספק שיישום רעיונות אלה בפועל כרוך באתגרים לא מעטים – הן ברמה התיאורטית, הן ברמה היישומית-קלינית, והן ברמה האישית של המטפלים. נדרשת מודעות רפלקסיבית עמוקה, נכונות להכיל מורכבות ואי-ודאות, ויכולת להתנועע בין ממדים שונים של החוויה מבלי לאבד את הקרקע. אלו אתגרים שדורשים עבודה והכשרה מתמשכות.
יחד עם זאת, הפוטנציאל שטמון בראייה הדיאלוגית של הטראומה ושל הטיפול, כפי שהוצגה כאן, הוא עצום. היא פותחת פתח לתפיסה חדשה ומורכבת יותר של החוויה האנושית, ושל האפשרויות הגלומות במפגש הטיפולי. זו הזמנה לראות בטראומה לא רק פצע שיש לרפא, אלא גם הזדמנות למסע של חקירה עצמית, צמיחה ומציאת משמעות חדשה.
————————————————-
רשימה ביבליוגרפית
אוונס, ד. (2005). מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית (ד. אילון, תרגום). רסלינג.
בובר, מ. (1959). בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. מוסד ביאליק.ירושלים.
בחטין, מ. (2008). כתבים מאוחרים, פילוסופיה, שפה, תרבות (ס. סנדלר, תרגום). רסלינג.
ואן דר קולק, ב. (2021). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה (א. רילוב, תרגום). פרדס הוצאה לאור.
לאקאן, ז’. (2015). כתבים כרך א’ (נ. ברוך, תרגום). רסלינג.
לה קפרה, ד. (2006). לכתוב היסטוריה לכתוב טראומה (י. שילוני, תרגום). רסלינג.
פדיה, ח. (2015). קבלה ופסיכואנליזה: מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית. ידיעות אחרונות, ספרי חמד.
קוהוט, ה. (2019). השבתו של העצמי (צ. זוננס, א. אידן, תרגום). תולעת ספרים.
רוטנברג, מ. (1990). קיום בסוד הצמצום: מודל התנהגותי לפי החסידות הקבלית. מוסד ביאליק. ירושלים.
