הרמב”ם המפורסם בהלכות אישות (פט”ו ה”כ) כותב: “וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאות ליבו ומרחקת כל שישנא. וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח”.
נראה כי יש להעמיק ולהבין את דרכי ההנהגה הנכונים כיום, כאשר אופי הקשר בין בני הזוג פחות מבוסס על מערכת יחסים היררכית של “שר או מלך”, ויותר שאיפה לחברות וההדיות ככתוב “והיא חברתך ואשת בריתך” (מלאכי ב – י”ד).
בכדי להבין את ההלכה המנוסחת בספרי הפוסקים, עלינו לעיין היטב במקור הדין ממנו שאבו וחצבו דבריהם. וראה במגיד משנה עה”מ שציין כמקור לדברי הרמב”ם שהזכרת שתי גמרות, אחת במסכת קידושין (לא.) ואחת במסכת מגילה (יב:).
בגמרא קידושין כתוב כך: “שאל בן אלמנה אחת את רבי אליעזר, אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים איזה מהם קודם? אמר ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך”.
ובגמרא מגילה בהתייחס לפסוק במגילת אסתר (א – כ”ב): “וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו, להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו”, אומרת הגמרא: “אמרי, מאי האי דשדיר לן להיות כל איש שורר בביתו, פשיטא! אפילו קרחה בביתיה פרדשכא להוי”. ופירש רש”י (ד”ה אמרי) “אומרים האומות, מה זה ששלח לומר לנו להיות כל איש שורר בביתו, שאף הגרדן שורר בביתו”. “פרדשכא. פקיד ונגיד”.
והיינו שאת יסוד החיוב של אשה בכבוד בעלה למד הרמב”ם מן התלמוד במסכת קידושין “שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך”, ואת צורת ואיכות הכיבוד למד ממה שאמרו אומות העולם שאף האדם הפשוט ביותר הינו “פקיד ונגיד” בביתו, ומכאן הגדרתו המקבילה של הרמב”ם “שר או מלך”, ומזה נגזרים כל פרטי הכיבוד והמורא שציין הרמב”ם, והגם שאין הפרטים שציין הרמב”ם כתובים “בפירוש” בדברי הגמרא, אך הם בכלל העיקרון והרעיון של “שר או מלך”.
את אותו עיקרון שלמד הרמב”ם מדברי הגמרא, הבין הרד”ק מדברי הפסוקים בתורה בספר בראשית (י”ז – ט”ו): “ויאמר ה’ אל אברהם, שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה”. וכתב על כך רבינו הרד”ק: “כי האיש הוא הקורא לאשתו בשמה ולא האשה לאשה (האיש שלה) אלא דרך כבוד בלשון אדנות קוראה לו לא בשמו, כי כל מי שיש לו מעלה על אחר אין ראוי לאשר למטה הימנו לקרוא בשמו, כמו אביו או רבו או אדוניו. וכו’. וכן האשה לבעלה כי אדוניה הוא, כמו שאמר והוא ימשול בך. וכן אמרה שרה ואדוני זקן ולא אמרה ואברהם זקן, ואברהם אמר ואם שרה וכו’, לפיכך אמר לאברהם לא תקרא את שמה שרי, ולא אמר כן לשרה על אברהם, אלא אמר ולא יקרא, ר”ל בפי האנשים הקוראים בשמו”. עכ”ל. והיינו דס”ל להרד”ק שכשם שגבי מצוות מורא דאב ואם נפסק בשו”ע (יו”ד סימן ר”מ ס”ב) שאסור לקרוא בשמם, הוא הדין גם אשה לבעלה. ובזה יובן מה דאיתא באבות דרבי נתן (פ”א) “מה אמרה חוה בדעתה? כל הדברים שפקדני רבי בתחילה שקר הם, לפי שאין חוה קוראה לאדם הראשון מתחילה אלא רבי”. ודו”ק.
שו”ר בספר “יפה ללב” (ח”ד, סימן ס”ט אות ב’) למר בריה דהגר”ח פלאג’י שהביא דברי האבות דר”נ הנ”ל וכתב על זה: “וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן לקרוא לו אדני שמעני, כמו שקראה אימ’א רישא לבעלה אבינו הראשון אדם המעלה, ולא תקראנו בשמו כדין אביו ורבו. וכאשר ראיתי כמה נשים יקרות שנוהגין לקרות לבעליהן בתואר אדון סתם כדרך שקורא הבן לאביו”.
וראה בכיו”ב לרב יהודאי גאון (אוצר הגאונים – מסכת כתובות, סימן תכ”ח) שכתב: “והנשים חייבות לכבד את בעליהן וכו’ וכשנכנס בעלה מן החוץ חייבת האשה לעמוד על רגליה, ואין לה רשות לישב עד שישב בעלה”. והוא בדומה למה שנפסק בשו”ע שם (ס”ז) לגבי כבוד אביו ואמו.
וראה בספר “יפה ללב” (ח”ד, סימן ב’ אות י’) שכתב: “דהמנהג דכשהוא מדבר עמה מדבר כמדבר אדם המעלה לאיש דעלמא, והיא כשמדברת עמו מדברת כמו שפחה אל גברתה ולאדוניה שמוראם עליה, וכמו שכתב הרמב”ם בפט”ו מהלכות אישות ה”כ צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא ויהיה בעיניה כמו שר או מלך”. והיינו שהוסיף עוד פרט לצורת הכבוד, והוא במה ששייך עם סגנון וצורת הדיבור, וזו הרחבה לפרטים האמורים ברמב”ם. וביותר מזה נאמר בספרי (פרשת כי תצא, פסקה רל”ה): “ואמר אבי הנערה אל הזקנים, מכאן שאין רשות לאשה לדבר במקום האיש”.
והנה שעיננו הרואות, והמוחש לא יוכחש שבימינו אנו אין נוהגות הנשים וגם לא הכשרות הצנועות והצדיקות ביותר להימנע מלקרוא לבעליהן בשמן מדין מורא, וגם אינן קמות לבעליהן מדין כבוד, וחלילה לנו מלומר שמנהג העולם ומנהג היראים והצדיקים הינו שלא כדין. וראה בשו”ת “בצל החכמה” (ח”א, סימן ע’) שאחר שהביא דברי הרד”ק הנ”ל כתב: “אמנם גם אחר החיפוש לא מצאתי בכל ספרי הפוסקים שתחת ידי שיהא אסור לאשה לקרוא לבעלה בשמו. וכו’. וכן עמא דבר שאין נזהרין בזה כלל וכלל לא”. וכמו כן עיין בשו”ת “ויברך דוד” (ח”ב סימן קל”ה) שכתב: “ומעולם לא שמענו שאשה תהיה מחוייבת לקום בפני בעלה”. אך צ”ע, הבנה והבהרה מדוע האידנא אין התנהגויות אלו של אשה נשמעין ונעשים בתורת כבוד בעלה, והא זאת התורה לא תהא מוחלפת.
והנראה לבאר הוא בהקדים מה דאיתא במסכת פסחים (קח.): “אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה”. וביאר רשב”ם: “מפני אימת בעלה”. אך מסייגת הגמרא ואומרת: “ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה”. וראה בספר “המנהיג” (הלכות פסח אות נ”ד) שביאר: “והיינו באשה חשובה שאין עליה אימת בעלה”.[1] וברמ”א (או”ח סימן תע”ב ס”ג) כתב בשם המרדכי ורבינו ירוחם: “וכל הנשים שלנו מקרי חשובות”.
ונראה שהיסוד העקרוני הוא, שצורתם, איכותם, ודרך ביטויים של חיובי כבוד ומורא נגזרים מהתפיסה הרווחת אצל המון העם, וכפי שמקובל ומצופה בהקשר התרבותי המקומי, וכלשון רש”י הנ”ל: “אומרים האומות מה זה ששלח לומר לנו להיות כל איש שורר בביתו, שאף הגרדן שורר בביתו”, וכפי שציינו לעיל, הרב המגיד הבין שזה מקורו של הרמב”ם לצורת ואיכות הכבוד של אשה לבעלה. ועל כן ייתכן שביטוי מסוים של כבוד במקום אחד עשוי להיות ביטוי של היפך הכבוד במקום אחר, או למצער לא ייחשב כלל לביטוי של כבוד.
זאת ועוד, יש לומר, שרק בשל כך שבסביבה התרבותית המסוימת, התנהגות מסוימת נחשבת לביטוי של כבוד, לכן ואשר על כן יש צורך לנהוג כך, מאחר שהימנעות מהנהגה זו מבטאת חוסר כבוד, אך אם באותו מקום אין מצופה לכבוד במצבים מסוימים ובאופנים מסוימים, שוב אין שייך שם דין כבוד כלל. ואשר על כן באשה חשובה אשר פער המעמדות בינה לבין בעלה מצטמצם בשל חשיבותה ומעמדה, וכלשון המנהיג הנ”ל: “והיינו באשה חשובה שאין עליה אימת בעלה”, הרי שמעתה אין שום צורך ועניין לייצר גינונים והימנעויות שאינם מתאימים ואינם נצרכים בסוג הקשר והתקשורת מהסוג הזה.
ובזה אתי שפיר לעילא ולעילא מנהג העולם שאין הנשים עומדות בפני בעליהן כפי שכתב רבי יהודאי גאון לחייבן, וזה שהנשים קוראות לבעליהן בשמם שלא כמו שכתב להנהיג רבינו הרד”ק, וזה שנשים מדברות במקום בעליהן היפך מה שמובא בספרי.
ובכנסת הגדולה (אבה”ע סימן א’ אות א’) כתב: “וחייב לכבדה ולאהוב אותה כדאיתא בגמרא. וכתוב בדרשות מוהרי”ל שדרך העולם שהזיווגין אין מזכירין שמותיהן כשקורין זה את זה”. והיינו דהבנתו של הרב החבי”ב במנהג העולם שבני זוג לא קוראים אחד לשני בשם הפרטי, וזה שפונים אחד לשני בלשון רבים הוא מדין כבוד. ומאחר וכן מנהג המקום שאין הבעל והאשה קוראים זה לזו וזו לזה באופן מסויים שוב הו”ל חיוב מדין כבוד, והוא כדברינו שאופן ביטוי הכבוד משתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה, בסגנון ובמהות, ובהגדרות הכבוד לגבר ולאשה. ומה שבזמן הרד”ק היה כבוד לגבר שאשתו אינה קוראת לו בשמו, אך אינו חסרון כבוד לאשה שבעלה קורא לה בשמה, הרי שבתקופת המהרי”ל הימנעות מקריאה בשם הייתה דרך של הבעת כבוד בין לגבר ובין לאשה, והוא דבר נאה ומתקבל.
וראה בספר יפה ללב (ח”ד – אבה”ע סימן ס”ט אות ב’) שהביא דברי הכנה”ג שהימנעות קריאת בני הזוג זה לזו בשמם הפרטי הוא מדין כבוד, והוסיף: “וכתב אממו”ר בספרו רוח חיים, ובגבולינו נתפשט המנהג דאפילו נשא בתולה נהגו לדבר עמהם כמדבר אל רבים ע”ש. וזהו שאמר בתנא דבי אליהו וכו’ ברוך המקום ב”ה שבחר בישראל מכל באי עולם וכו’ לפעמים הוא מדבר עמהם כמו הוא מדבר עם הרבים וכו’ בשביל האהבה שהוא אוהב אותם, כאהבת איש את אשתו ובשביל השמחה שהוא משמח בהם דהקב”ה עם ישראל הם משולים לאדם שנשא אשה טובה ומיופיה הוא שמח בה”. והיינו שיש מקומות ומצבים שקריאה לבן הזוג בלשון רבים מבטאת אהבה וקרבה יתירה, ובמקומות אחרים קריאה בלשון רבים מבטאת רגש של כבוד.
והמשכיל בעת ההיא יוכל למצוא יסודות אלו כמפורשים להדיא בתורתו הנפלאה של מרנא ורבנא החזון איש (אגרות קודש – אגרת א’) שכתב: “לפעמים התיחסות בכבוד וחרדת דרך ארץ מראה חסרון קירוב, וצריך להתיחס ביחוס יותר קרוב אשר יחוס מכובד לא ימצא לו מקום, ובדיחות וקלות יותר אהוב מכובד ראש וחרדת הכבוד, וצריך להתאמץ להתנהג באופן יותר מקורב וכיחוס יד ימין לשמאל שאינו דבר חוצי, אלא עצמי. אין לדבר בלשון נוכחות אלא בלשון נוכחי”. ופשוט שאין דברי החזון איש מתנגשים ונסתרים מדברי מהרי”ל, כנסת הגדולה והרוח חיים, אלא משתלבים ומתחברים, והכל לפי הזמן והמקום בבחינת “הכל לפי המבייש והמתבייש”.
ולסיום נציין שבהגה”מ (אות ס’) על דברי הרמב”ם הנ”ל ציין כמקור לצורת הכבוד לתנא דבי אליהו (רבא פ”ט): “וכי מה טיבה של יעל שבאתה תשועה גדולה על ידה, אמרו אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה. מכאן אמרו אין לך כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה”.
אך יעויין בפרקי דרבינו הקדוש (פרק הארבעה אות ח’) שכתב: “ד’ דברים אמרו חכמים אם יתלבן השק יתלבן הכסיל וכו’ ואם ימצא עורב כולו לבן תמצא כשרה בנשים”. הו”ד ברמב”ן (חולין סב:) בכל בו (ח”ז עמוד רע”ו) ובעוד ראשונים. ולכאורה הוא דבר פלא עצום להעיד שאין נשים צדקניות שיקראו כשרות. וייתכן שכוונתו היא בהקשר למה שנאמר בתנא דבי אליהו “אין לך כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה”, שעל זה אומר רבינו הקדוש שאינו בנמצא, וצריך לומר דאיירי במקומות אשר אינם שייכים בסוג זה של כבוד בשל שינוי התרבות וההנהגות. וצריך עוד עיון בזה.
ומ”מ אחר כל הדברים האלה נמצאנו למדים שפרטי הדינים בצורת ואיכות ההתנהגויות הראויות שבין איש לאשה אינם יכולים להיות קבועים ומקובעים אלא מוכרחים להיות תלויי תרבות ומתאימים ומותאמים לציפיות ולצרכים של הזוג הספציפי. ועל כן ברור שבזמנינו שנשים שלנו חשובות, ונשים שבכל העולם חשובות הן, ומעמד ותפיסת האשה השתנה לבלי הכר בתהליך מתמשך החל מתקופת חדר”ג ובעטיו (יעויין הליכות שלמה פסח עמוד רל”ה בשם הגרש”ז אויירבך) ונמשך בתהליכים חברתיים עמוקים שבאו לידי ביטוי גם במעבר מנישואין הנושאים אופי של מעמדות, לתפיסת שותפות, בהתאמה לפירושו של הרש”ר הירש (“האשה היהודית”, עמוד ט”ז) להגדרת ולהבנת “עזר כנגדו” כמקבילים ומשלימים בשיתוף פעולה, ובלשונו הזהב: “מעמיד את האשה בקו שיווי עם האיש”, שוב אינו נכון ואינו שייך להדריך את הזוגות לסגנון כבוד ומורא הרלוונטיים כיום רק בארצות האיסלם ובתרבויות המושפעות מהן. אלא עלינו לפקוח את העיניים ולהיות קשובים לדור דור ודורשיו, כל דור ואופיו הרגליו והנהגותיו במושגים ובמונחים של כבוד.
[1] וראה בשו”ת חזון עובדיה ח”א סימן י”ד דעות נוספות והסברים נוספים בחיוב ובפטור נשים בהסיבה.
