מלחמה היא חוויה קשה מאוד עבור רבים. יש בה התמודדות עם מצבים מסכני חיים על בסיס יומיומי, היא מתישה וסוחטת את הכוחות הגופניים והנפשיים כאחד.
הפחד הינו רגש טבעי, אשר נגרם כתוצאה מחשיפה לאיום או לסכנה ממשית, ומטרתו היא לגייס כמות עצומה של כוחות פנימיים על מנת להינצל מהסכנה. יחד עם זאת, חשיפה ממושכת למצבי לחץ, עלולה לגרום לתופעות פיזיולוגיות לא נעימות כגון: הזעת יתר, דופק מואץ, בחילות, הקאות וקלקולי קיבה. ילדים בגילאי הגן עשויים לפתח שינויים גופניים והתנהגותיים: הילד חוזר פתאום להרטבת לילה, נעשה מאוד רגיש, נוטה להתפרצויות זעם, בוכה הרבה, מתעקש לישון עם הוריו ואף מתנגד לצאת מהבית לכל מקום שנראה לו פחות בטוח.
חשוב לציין שכל זה נורמלי לחלוטין. משך זמן של שינויים פיזיולוגיים והתנהגותיים של הילד, תלוי ישירות בתגובות של הוריו. רוב ההורים היו מייחלים שילדם ילמד כמה שיותר מהר להתמודד עם המצב הנתון. אך זה מאוד אינדיבידואלי. ילד אחד יתרגל באופן מהיר יחסית למצב הקיים ויבצע הכל על פי הוראות ההורה, בעוד שילד אחר ימשיך לחוות את אותן הטלטלות והרגשות שהציפו אותו בהתחלה. כל ניסיון לזרז את התהליכים הטבעיים של הילד, מועד לכישלון. יתרה מכך, ניסיונות כאלו עלולים לעורר התנגדות פנימית אצל הילד ומצבו הרגשי יחמיר עוד יותר. במצבים כאלו, תמיכה, אהבה והבנת התמורות שעובר ילדכם, יכולים לסייע בהורדת רמת החרדה של הילד.
גם אם התנהגות ילדכם אינה מובנת לכם, חבקו אותו, נשקו אותו, ואמרו לו: “כן, זה קשה, לא נעים, אבל יהיה בסדר” (לא צריך לדבר יותר מדי). באמצעות הפעולות הפשוטות האלה אתם מראים לילדיכם שהפחד שלהם מתקבל ונורמלי לחלוטין לאור מצב הקיים.
במצבים מסויימים, הורים פועלים מתוך כוונות טובות, אך שגויות. לעיתים, על מנת שלא להדאיג את הילד, נמנעים ההורים מלספר אודות המתרחש ומשתדלים להרחיק אותו כמה שיותר מהר מהסביבה המסוכנת, על ידי כך שמעבירים אותו לקרובי משפחה המתגוררים במקום מרוחק ובטוח יותר. אולם, לאחר שהילד עצמו נחשף לאירוע (ראה במו עיניו את השריפה שהשתוללה, או שמע בחדשות על הנעשה), כבר לא ניתן להסתיר. יתרה מכך, ברגע שאינכם מספרים לילד את האמת, אתם גורמים לו “להמציא בעצמו” – דמיונם של ילדים הינו פורה ומפותח ועל כן, ילדכם עלול להעלות בדמיונו דברים קשים בהרבה מאלו שאירעו בפועל. מהסיבה הזו מומלץ לא להסתיר את האמת, אלא להסביר ולשתף – תוך כדי התאמת המידע לגילו של הילד, כמובן. השתדלו להימנע מהסברים דרמטיים שעלולים להעצים את תחושת הפחד, הסבר קצר וענייני ירגיע את הילד.
בזמן שאתם משוחחים עם הילד, שתפו במחשבותיכם ברגשותיכם, וספרו לו כיצד אתם מתמודדים עם הפחד. הרי לא קיים בעולם אדם שאינו פוחד במצב שמהווה איום או סכנה ממשית לחייו. ברגע שתדברו על רגשותיכם, תתנו לילדכם את הלגיטימציה לקבל גם את רגשותיו ולהביע אותם באופן גלוי. הילד חייב להבין שהתחושות שלו אינן משונות או מוזרות אלא תגובה טבעית למצב הקיים – משום שגם אבא או אמא הודו בפחד שלהם. אז, הילד יצליח להתמודד לא רק עם אירוע המלחמה, אלא עם יתר הקשיים והכישלונות שיעמדו בדרכו.
הורים שמנסים להתנהג בפני האחרים כ”גיבורי על” שאין להם מורא ופחד, התוצאה תהיה הפוכה. בדרך זו, ההורים מחנכים את ילדם להתעלם מרגשותיו ולא לדבר מה שכואב, מפחיד או קשה. ילד במשפחה כזו, לרוב יבטא את קשייו דרך התנהגותו. הרי אף אחד לא לימד אותו להביע את המועקה שעל לבו בדרך אחרת. דווקא ילדים כאלה, אשר מתקשים בתקשורת בין אישית, ינחלו תבוסה בניסיון להתמודד עם אירועים כגון מלחמה, ועלולים לפתח חרדה ואף תסמונת פוסט טראומתית.
אז מה לעשות על מנת שהילד לא יפתח חרדה?
קודם כל, להיות נוכח! מחקרה של אנה פרויד שהתפרסם בשנת 1943, הוכיח שילדים אשר עברו את זוועות מלחמת העולם השנייה, אך במקביל שהו פיזית על יד הוריהם – גדלו ונהפכו לאנשים חזקים אשר מסוגלים להתקדם, להתפתח וכן להתגבר על כל מכשול שעומד בדרכם. במחקרים הפסיכולוגיים הבאים (עד שנת 2012), אכן נמצא קשר ישיר בין שהייה פיזית עם ההורה לבין התפתחות סממני פוסט טראומה. על פי מחקרים אלה, ילדים שהורחקו מהוריהם נטו לפתח סימני פוסט טראומה, בניגוד לילדים שנותרו עם הוריהם. בשל כך, חשוב להיות פיזית קרובים לילדיכם ברגעים קשים.
כדי להוריד את רמות המתח והחרדה, נסו להימנע מצפייה מרובה בחדשות. צורכו של כל אדם שנמצא במצב מסוכן, הוא לדעת כמה שיותר על המתרחש, עם זאת, צפייה ממושכת בחדשות אינה מרגיעה, אלא בדיוק להפך. במקום זאת, נסו להתנתק: צפייה בתכנים שמתאימים לכל המשפחה, סיפורים ובדיחות יעזרו להרגיע ולהפיג את הפחד והמתח. פעילות פיזית כגון: קפיצה, ריקוד, ואפילו ניקיון הבית – יכולה גם היא להרגיע מאוד. בסיטואציה בה אנו שרויים בלחץ מתמשך, אנחנו משתדלים להימנע מלתקשר עם אחרים. יחד עם זאת, דווקא במצבים האלה חשוב מאוד להיפגש עם האנשים הקרובים אלינו. שיח עם אנשים אשר עברו חוויה דומה וביכולתם להבין אתכם, יכול לעולל פלאים במצבכם הרגשי.
במידה ואתם מרגישים שלמרות הכל, אתם מתקשים להתמודד עם המצב – אנא פנו לקבלת סיוע.
הפרחת בועות סבון להרגעה ותרגול נשימות
אחת השיטות הנעימות להרגעת הילד (ואת עצמכם) היא הפרחת בועות סבון. במהלך מצב דחק או משבר, ילדים ומבוגרים כאחד עלולים לחוות קוצר נשימה (הנשימה מואצת והופכת לשטחית). על מנת להרגיע את עצמכם ואת גופכם, עליכם ללמוד לנשום בצורה נכונה. כל שיטות ההרפיה הקיימות, מושתתות על נשימה נכונה. מן הסתם כולנו יודעים לנשום ובשל כך אנחנו לא מייחסים חשיבות לתהליך הנשימתי. אולם היחידים שבאמת יודעים לנשום בצורה נכונה, אלו הם התינוקות, אשר נושמים דרך הבטן. ככל שאנחנו מתבגרים וגובר רצוננו להיראות יפים וחטובים, אנו נוטים להכניס את הבטן פנימה ולא מבצעים את תהליך הנשימה כראוי – ולפיכך אנו מתחילים להזרים את החמצן אל בית החזה.
נשימה בריאה מתבצעת בצורה הבאה: בעת שאיפה חלל הבטן מתמלא אוויר והבטן עולה, ובעת נשיפה הבטן יורדת וחוזרת לקדמותה. הושיטו יד והניחו על בטנכם, כעת נסו לנשום דרך הבטן באיטיות וברוגע. על מנת להאט את הנשימות, ספרו בלב עד שש תוך כדי השאיפה וספרו פעם נוספת עד שש תוך כדי נשיפת האוויר. החלק החשוב ביותר בהרפיה טמון דווקא בנשיפה העמוקה.
גם לילדים וגם למבוגרים ישנה האפשרות ללמוד לנשום נכון… איך? בעזרת בועות הסבון. הפרחת בועות סבון עוזרת לנו בעת ובעונה אחת להוריד את רמות המתח, לפתח אווירה ידידותית מלאת שמחה והנאה, ובנוסף גם מקנה לנו את מיומנות חדשה הנשיפה הנכונה, אשר מסייעת להרגעת הגוף והנפש.
——————————-
מתוך הספר של י.גלוזמן “משפחה אוהבת. המדריך ליצירת קרבה רגשית”.
בבליוגרפיה
י.גלוזמן “משפחה אוהבת. המדריך ליצירת קרבה רגשית”.
Freud, A (1981). The Writings of Anna Freud, Vol. 8: Psychoanalytic Psychology of Normal Development. – International Ubiversities Press. – 389p.
Lahad, S. (1993) Tracing Coping Resources Through a Story in Six Parts – The ‘BASIC–Ph’ model. In: Psychology at School and the Community During Peaceful and Emergency Times. Tel–Aviv, Levinson–Hadar, 55 – 70. (In Hebrew)
