הפרעות אכילה הן הפרעות נפשיות המתאפיינות בהתנהגויות הקשורות לצורת האכילה, בכמות המזון הנצרך ובספיגה שלו בגוף. הפרעות אלה עשויות לגרום לנזקים קצרי טווח וארוכי טווח, ובמקרים מסוימים יכולות להיות גם מסכנות חיים. הפרעת אכילה מלווה במרבית המקרים גם בהפרעה נפשית נוספת, כגון דיכאון וחרדה. הפרעות אכילה מחולקות למספר הפרעות שונות. מאמר זה יתמקד באכילה כפייתית ודרכי הטיפול בה.
הפרעות אכילה
באופן כללי, הפרעות האכילה מחולקות למספר הפרעות שונות.
- אנורקסיה נרבוזה – הגבלה קיצונית של כמות המזון ביחס לגיל האדם ולדרישות הגוף. הפרעת אכילה זו מאופיינת בתחושת פחד גדול מעליה במשקל, או משומן בכלל (אף אם האדם נמצא בתת משקל). תפיסה מעוות של הגוף כשמן, למרות הרזון הבולט ומיוחסת השפעה מופרזת של משקל הגוף וצורתו על הדימוי העצמי.
- בולימיה נרבוזה – התקפים חוזרים של בולמוסי אכילה, בכמות מזון שחורגת משמעותית מהמקובל בסיטואציה דומה אצל מרבית האנשים. התחושה בזמן ההתקף היא של אובדן שליטה על היכולת להפסיק לאכול, לשלוט בכמות המזון, או אף בבחירת המזון הנאכל בזמן ההתקף.
אנשים הלוקים בהפרעה זו, יעסקו לאחר התקף האכילה בהתנהגויות מפצות ונסיונות תיקון, חלקם ישירים כגון שימוש במשלשלים או הקאה יזומה, וחלקם עקיפים כגון צום או פעילות גופנית מוגזמת.
- אכילה כפייתית – דפוס חוזר של אכילת מזון בכמויות הגבוהות מצרכי הגוף. מאחר ובהפרעה זו האדם לא נוקט בפעולות “פיצוי” לאחר האכילה כמו בהפרעת בולימיה, האדם יהיה בדרך כלל במשקל גבוה, ואף שהאכילה עצמה נעשית הרבה פעמים בסתר ובהחבא, תוצאות האכילה יהיו גלויים לעין. סיבת האכילה המוגברת, אינה כתגובה לדחף פיזי ולתחושת רעב, אלא נובעת מדחף נפשי.
אכילה כפייתית
הצגת מקרה
שירה, בת 36 נשואה ואם ל3 ילדים. מגיל צעיר שירה מתמודדת עם משקל עודף. כילדה להורים ששניהם עבדו מחוץ לבית, היא זוכרת את עצמה חוזרת הביתה מבית הספר אל מקרר גדוש ומלא בבישולים שאמה הייתה מכינה לה. שירה כ’ילדת מפתח’ קלאסית, הייתה צריכה לדאוג לעצמה לתעסוקה, לאוכל, ולתעסוקה עד שהוריה יחזרו הביתה.
שירה מספרת: “הייתי בודדה. אמא שהרגישה בזה וחשה נקיפות מצפון, הייתה דואגת להשתיק את נקיפות המצפון שלה דרך מילוי המקרר בכל טוב. גם המזווה היה מלא בחטיפים וממתקים, והייתה לי רשות לקחת כל מה שארצה. האוכל היה החבר המנחם שלי“.
לאורך השנים התרגלה שירה לפצות את עצמה דרך האוכל שוב ושוב. מנגנון הרעב שלה השתבש וכל תחושה רגשית לא נעימה באה לידי “פתרון” דרך צלחת נוספת או חטיף תורן.
ככל שהתבגרה ועניין המראה החיצוני התחיל לתפוס יותר מקום, היא חשה תסכול מצורת גופה. הניסיונות החוזרים ונשנים לדיאטות שונות רק הגבירו את תחושת התסכול והגועל הפנימי שלה את עצמה. ועל מנת להרגיש נחמה, הייתה פונה שוב ושוב אל הדבר היחיד שהכירה כמקור לאהבה ונחמה – האוכל.
שירה למדה לזהות את האוכל בכלל ואת פעולת האכילה כמנגנון פיצוי לסבל, לבדידות, לפגיעות ובכלל למשהו שמשמש ככיסוי לתחושות ורגשות.
כששירה הגיעה לטיפול, היא הייתה כבר מותשת ומיואשת. משקל גופה היה גבוה ביחס למבנה הגוף, והדימוי העצמי שלה היה נמוך. האוהב הגדול שלה לאורך השנים (- האוכל), כבר מזמן הפך להיות לה לאוייב, אבל היא לא הצליחה לצאת מהמעגל הנצחי של אכילה – תסכול – אכילה וכו’.
מהי אכילה כפייתית?
אכילה כפייתית מתרחשת כאשר האדם אוכל יותר משהוא זקוק או רוצה לאכול, ופעולת האכילה אינה נעשית בעקבות אותות גופניים של סימני רעב מהקיבה, אלא בעקבות סיבות אחרות. בהפרעה זו אותות ודחפים גופניים ונפשיים מתערבבים, והאדם שחש דחף פנימי לאכול, מתרגם בטעות את הדחף כביטוי לתחושה גופנית המתורגמת לאוכל. במשך הזמן, האדם כבר אינו יודע לזהות תחושת רעב פיזי, וכל תחושה נפשית שאינה נוחה או הצפה רגשית כגון תחושת אי נוחות, בדידות, כעס וכדו’ מתפרשים כרעב למזון.
שירה: “אני מרגישה מודאגת, מתוחה או סתם אי נוחות ולכן אני אוכלת. ואז אני מרגישה שמנה וכבר לא מדאיג אותי המתח שהרגשתי בהתחלה, ואני במקום זה מודאגת מכך שאני שמנה. כעת אני חשה מצוקה על כך שאני שמנה ולכן אני שוב אוכלת“.
רגשות שליליים שאינם מקבלים את המענה הנכון, מציפים את האדם בתחושת חוסר אונים, והפעולה האוטומטית שהאדם התרגל אליה, היא להשתיק את ההתמודדות הנפשית דרך המזון. עצם האפשרות להרגיש רגשות שליליים כלשהם נחווה כסכנה, ושם, בתוך ההתנהלות חסרת השליטה מתעצמת תחושת השליטה על הרגשות השונים שנחווים כמאיימים. כך למעשה, האכלן הכפייתי תלוי לחלוטין בדבר הכמעט יחיד שהוא מסוגל לשלוט בו – האוכל.
התמודדות עם הסביבה
לעיתים קרובות תהיה התיחסות חברתית וסביבתית המשדרת לאדם ביקורת גלויה או סמויה. היא יכולה לבוא לידי ביטוי באמירות כמו “היא סתם זללנית. היא חלשה וחסרת כח רצון ו/או שליטה עצמית. אם באמת היה אכפת לה מעצמה, היא כבר הייתה עושה משהו בנוגע למראה שלה”. מסרים האלה לא זרים למי שסובל מהאכילה הכפייתית; אם היא אוכלת במקום ציבורי – היא חשה שמתבוננים בה שופטים אותה. כשהיא אוכלת באירוע חברתי – היא תרגיש צורך להתנצל שעדיין לא אכלה היום. אם היא קונה לעצמה ממתקים – היא מרגישה אשמה ובושה. היא בדרך כלל לא תודה שמזון אהוב עליה, ולא תרשה לעצמה להתלהב בגלוי מאוכל. מחשבות על אוכל מעסיקים אותה כמעט ללא הרף. אבל היא לא חושבת על אוכל שמתחשק לה לאכול, אלא על מה היא צריכה או מה מותר לה לאכול.
גברים או נשים
השכיחות הגדולה של הפרעות האכילה באופן כללי היא לרוב ובעיקר אצל נערות צעירות. יחד עם זאת, בהפרעת אכילה כפייתית (Binge Eating Disorder), נמצא שהפערים בין גברים ונשים אינו גבוה כ”כ (גור, 2021).
אצל גברים או נערים צעירים נמצא פחות שכיחות של ביטוי מצוקה נפשית דרך אנורקסיה או דרך בולימיה אולם שכיח לראות גברים שאוכלים בכמות מרובה יותר מאשר גופם ורעבונם הפיזי דורש מהם.
יחד עם זאת, גם גברים שמנים שמשקלם “האובייקטיבי” אכן גבוה מעל לנורמה, והם עשויים לחוש לא בנוח עם משקל השומן העודף, לא בהכרח ששאלת הדימוי העצמי שלהם תתעורר באותה מידה כמו אצל נשים. בהרבה מהמקרים הם לא יזהו את עניין המשקל העודף כביטוי לחוסר ביטחון, לשנאה עצמית, או להתייחסות שלילית כללית לעצמם, גם אם הם ירצו ואף ינסו לרדת במשקל. על פי רוב, גם התגובות שהם יקבלו מהסביבה לא יהיו מחמירות, משפילות ושיפוטיות כמו אלה שתקבל אשה במצב דומה.
הטיפול באכילה כפייתית
באופן כללי נחלק את הטיפול לשני היבטים. האחד “מאבק ישיר” נגד השומן, והשני התייחסות ומענה לדחפים הנפשיים שגורמים לאותה אכילה מוגזמת.
במסגרת המאבק בשומן עצמו, ישנם מספר דרכים בהם ניתן לנקוט; מתן טיפול תרופתי לסוגיו, שאיבת תאי שומן, ניתוחים לקיצור קיבה בשיטות שונות וכדומה. אך ללא שינוי התנהגותי, נמצא כי לאחר תקופה האדם עלול לעלות בחזרה במשקל.
כיוון אחר של טיפול, נעשה על ידי מתן התייחסות לגורמים הנפשיים המובלים לאותה אכילה מופרזת, הקניית דרכי התנהלות והתמודדות חלופית ובניית הרגלי אכילה חדשים. טיפול מסוג זה יכול להיות במסגרת פרטנית או קבוצתית, שלכל אחד מהחלופות יש מעלות וחסרונות. הצד השווה שבמסגרת הטיפולית תהיה התייחסות לגורמי ההפרעה ולא רק למאבק ישיר “באוייב” – האוכל והשומן. כך האדם יקנה לאורך הזמן שינויים שעשויים להחזיק מעמד טוב יותר. יחד עם זאת , יש לבחון כל מקרה לגופו, וההכרעה האם לתת גם מענה ישיר לשומן באחת או יותר מהדרכים שתוארו לעיל, תהיה החלטת הרופא המטפל בהתאם למצבו של הפרט.
האתגר בטיפול נפשי
צריך לזכור שעצם התהליך הטיפולי – נפשי מאתגר סביב הפרעות אכילה, מאחר ואחד המאפיינים העיקרים בהפרעות אכילה הוא תחושת האמביוולנטיות כלפי הטיפול. המחשבה על לשנות את הרגלי האכילה, עלולים להציף את המטופל/ת בחרדה גבוה. הרגלי האכילה המוגזמים שנבנו במשך השנים, הפכו להיות האלמנט המרגיע שמאפשר להרגיש, ולו לאותו הרגע, תחושת ביטחון ושליטה.
דניאל שטיין ויעל לצר (2011) טוענים כי המודל הקלאסי של טיפול קוגניטיבי התנהגותי נמצא בעל יעילות נמוכה, כיוון שהוא אינו לוקח בחשבון את ההיבטים האישיותיים שיצרו את ההפרעה ומשמרים אותה.
כך גם היינץ קוהוט (1984) הרחיב והצביע על ההתנגדות לטיפול, במבט של הגנה בסיסית של המטופל על העצמי שלו. על המטפל להבין כי זו האפשרות הזמינה היחידה שיש למטופל להגן על עצמו מפני חוויה של פגימות וחוסר ערך.
מטופלות רבות עם הפרעות אכילה סובלות מקושי בשיום והבנת הרגשות של עצמן ושל סביבת. מצב זה יוצר קושי גדול עוד יותר בשיתוף פעולה בטיפול, מאחר והמטופלת מרגישה לא מובנת לא רק על ידי הסביבה, אלא גם על ידי עצמה (Rozenstein 2011 Hason). ברוב המקרים היא מרגישה תוהו ובוהו רגשי, שבו היא אינה מצליחה להפריד בין רגשות שונים, להבין את המקור להופעתם ולדעת כיצד היא יכולה לווסת אותם. היא כן יודעת שהאוכל (או היעדרו) מרגיע את הבלגאן הרגשי הזה. המטופלת לא תמיד מעלה בדעתה כי ניתן להרגיש רגשות ולא לרצות לבטל אותם מייד על ידי ההתנהגות המוכרת. עצם הרעיון והלגיטימציה לחוש רגשות קשים מבהיל ומרגיע כאחד. היא שמחה על ההזדמנות לבחון את רגשותיה, אך עלולה להיבהל מהרעיון של לא לבטל אותם באמצעות התנהגות האכילה.
המחשבה המסכמת את הנ”ל, שאכן לטיפול עם התייחסות לגורמים הנפשיים הכרוכים בהפרעה, יכול להיות יתרון לטווח ארוך יותר מאשר טיפול המתבסס רק על מתן מענה נקודתי לשומן, אולם הוא מצריך סבלנות ואמפתיה לתהליכים המורכבים אותם חווה המטופל/ת.
שישה צעדים בסיסיים לטיפול
- ללמוד להבדיל בן רעב רגשי לרעב פיזי – הרעב רגשי מתפתח במהירות. הדחף לאכילה מתבטא בתחושת מתח ואי שקט בגוף ולא כמצוקה פיזית העולה מהקיבה. לפני שאתם פונים לאוכל שאלו את עצמכם, האם אני מרגיש עכשיו רעב פיזי בגוף או דחף.
- ללמוד את הטריגרים לאכילה –מצוי מאד שרגשות כמו מתח, עצבים, עייפות, תסכול, חוסר אונים הם הרגשות שמובילים לאכילה. כדאי לנהל רישום ומעקב אחר רגשות אלה. ההכרות עם “מצבי הסיכון” תאפשר לבחור אסטרטגיה שונה.
- לתרגל השהייה והכלה של הרגש – ברגע שנתרגל הכלה של רגשות, הם לא יניעו אותנו מהר כל כך לאכילה. המשמעות היא להצליח לשהות כמה דקות במצב הלא נעים, ולזכור שהוא עוד מעט יעבור. רגשות מתנהגים כמו גל – העוצמה שלהם עולה ואחרי כמה דקות היא יורדת. הזכירו לעצמכם שאכילה נותנת הקלה זמנית בלבד, ולרוב אכילה רגשית מובילה לרגשות אשם שמובילים לאכילה נוספת.
- לאמץ טכניקות להסחת דעת – ככל שנאריך את הזמן בין הופעת הרגש לאכילה עצמה, גדל הסיכוי שנצליח להימנע מהאכילה. התגובה תהפוך לפחות אוטומטית ויותר נשלטת.
- לאמץ טכניקות התנהגותיות נוספות להרגעה – כדי לעזור לעצמנו להירגע מבלי לפנות לאוכל, אנחנו צריכים ארגז כלים חלופי שיכלול אמצעי הרגעה חילופיים לאוכל בעת שיופיע הטריגר הרגשי שמעודד צורך לאכילה. לעיתים יש ניסיון לפנות לאוכל דיאטטי יותר. הפתרון הזה לא אפקטיבי כי עדיין נשאר הקשר בן רגש לאכילה. לכן עדיף לאמץ טכניקות הרגעה אחרות.
- לתרגל ולא להתייאש – כדי להפטר מההתנייה שנוצרה, נצטרך לתרגל שוב ושוב את התגובות החדשות, עד שהצורך לאכילה ילך וייעלם. הדבר מצריך אורך רוח וסבלנות, לדעת שלא בכל פעם נצליח לשרוד את הטריגר הרגשי הזה, ויהיו פעמים שניפול. אבל ככל שנתרגל ולא נתייאש, בסופו של דבר נצליח להתגבר. אם לא נצליח לעשות את זה לבד, חשוב לזהות בזמן ולהיעזר באנשי מקצוע המוסמכים לכך.
סיכום
רוב האכלנים הכפייתיים פוחדים מרגשות “שליליים”. כעס, עצב או אכזבה מתורגמים מיידית לצורך לאכול. רוב הרגשות השליליים שהם חשים מתמקדים בעצם היותם שמנים. אל מול השומן והאכילה הם מרשים לעצמם לבטא רגשות של גועל, שנאה ופחד. כל רגש אחר שעולה, מפחיד, וכשהוא עולה הם מיד פונים לאוכל כדי שלא לחוש בו.
ההשלכות הרבות של התנהלות זו משפיעות על הדימוי העצמי, והמחירים לכך הן בבריאות הגופנית והן בבריאות הנפשית גבוהים.
תמיכה סביבתית יחד עם טיפול מקצועי, סבלנות והכלת ההתמודדות, עשויים לשנות את מעגל הקסמים בו הם שבויים, ולהעניק איכות חיים פיזית ונפשית.
———————————————-
ביבליוגרפיה
מירה דנה ומרילין לורנס, (1999). נשים אוכלות את עצמן: על אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית. הוצאת מודן.
אברהם ס. וליואלין ג’ונס ד. הפרעות אכילה והעובדות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, אוקספורד
קוהוט, ה. (1963). פרק 7: גישתה של פסיכולוגיית העצמי להגנה ולהתנגדות. מתוך: כיצד מרפאת האנליזה. הוצאת עם עובד (2005), תל אביב.
שטיין, ד. ולצר, י. (2011). פרק 11: הפרעות אכילה. בתוך: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בילדים: עקרונות טיפוליים. עורכים: נ. מור, י. מאיירס, צ. מרום, א. גלבוע-שטכמן. הוצאת דיונון, תל אביב.
American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). Arlington, VA: American Psychiatric Publishing
Hason Rozenstein, M., Latzer, Y., Stein, D. and Eviatar, Z. (2011). Perception of emotion and bilateral advantage in women with eating disorders, their healthy sisters, and nonrelated healthy controls. Journal of Affective Disorders,134 (1-3).
