בעולם שלנו אנחנו מתמודדים עם חסרונות. מצד אחד, שואפים לשלמות, ומצד שני מרגישים הרבה פעמים שמשהו חסר. החיסרון יכול לתסכל אותנו, להנמיך אותנו רגשית ובאופן מעשי.
מה מקומו של החיסרון “מדוע תחושת החסר כל כך חזקה בנו? ומה אפשר לעשות עם זה?
אם נתבונן בבריאת העולם, נראה שהעולם נברא בשלמות, אך מיד לאחר בריאת העולם, רואים כמה ירידות: “וַיֹּאמֶר אֱלֹקים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ ”
טעם העץ וטעם הפרי היו אמורים להיות שווים. בפועל הטעם ניתן בפירות בלבד, טעם העץ לא נהיה כטעם העץ. נקודה נוספת, עצם הצמיחה של כל הצומח לא קרתה מיד, היתה השהייה של תהליך הצמיחה: “וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ ..עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה.”
שני חסרונות עכבו את הצמיחה:
א. הצורך בגשם.
ב. הצורך במציאות/ התערבות ועבודת האדם.
ללא הגשם משמים שתלוי בה’ ובתפילת האדם – עבודת האדם הרוחנית וללא פעולה גשמית של נוכחות/פעולת האדם בשדה, העולם חסר, הצמיחה לא יכולה לקרות.
האדם נברא ונכנס לגן עדן ומצווה שלא לאכול מעץ הדעת. הכל מותר לו ורק עץ אחד אסור – חסר לו. התוצאה היא שאדם נופל ואוכל והעולם יורד איתו בחטא. במבט פשוט, הירידה, החיסרון שבעקבות כך הוא דבר שלילי, אך במבט נוסף, לחיסרון יש תפקיד חשוב במציאות.
אנחנו חיים את חיינו ברצון להשלים את החסרונות, למלא את החסר. אדם שלא מרגיש שחסר לו, לא יתאמץ לקדם את עצמו ואת המציאות שסביבו.
ברכת בורא נפשות הנאמרת אחרי אכילת מאכלים ומשקים שאינם מ7 המינים: “בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שֶׁבָּרָאתָּ לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל חָי בָּרוּךְ חֵי הָעוֹלָמִים”
אפשר להבין את המילה חסרונן: שהקב”ה בורא גם את מה שחסר לנו, על מנת שלא יחסר לנו דבר. ונראה שאפשר גם להסביר הפוך- גם את החסרונות הקב”ה בעצמו יוצר, ותכליתם- להחיות נפש כל חי. לגרום לפעולות של חיים, להשלמה, לתשובה ותיקון. להתבוננות במציאות ואי עמידה במקום. הוספת החיים מגיע שוב דווקא מתוך החיסרון.
אומר רבי נחמן: “כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לוֹמַר: כָּל הָעוֹלָם לא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִילִי (סַנְהֶדְרִין לז). נִמְצָא כְּשֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בִּשְׁבִילִי צָרִיךְ אֲנִי לִרְאוֹת וּלְעַיֵּן בְּכָל עֵת בְּתִקּוּן הָעוֹלָם וּלְמַלְּאוֹת חֶסְרוֹן הָעוֹלָם וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲבוּרָם”
(ליקוטי מוהר”ן, חלק א, ה, א). העולם נברא בשבילי, יש לי אחריות על העולם. אין פה יכולת להגיד הכל אקראי, אפעל מה שאפעל, ואם אין לי חשק או כח לא אפעל
הקב”ה נתן לי כוחות ואחריות לפעול בכל עת לתיקון העולם ולמילוי החיסרון של העולם. אני לא יכול להתחמק מזה או לחשוב שזה לא שייך אלי.
במה למלא את החסר?
בפרשת וישב קוראים על יוסף שמושלך לבור: “וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם”. אומר רש”י במקום: “מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ (שבת כ”ב ע”א).” לכולנו יש תחושת חסרון. השאלה איך אנו בוחרים למלא את החסר? בטוב, או בהבל הגורם עונג חיצוני, זמני כמו חומר ממכר או כל הנאה שהיא הבאה מבחוץ.
במקרים כאלה לא רק שהחיסרון לא נעלם, אלא הבור גדל, נהיה חסר יותר ויותר.
במסגרת העבודה בתהליכי שיקום בבתי הסוהר, נראה שהצרכים והחסרונות שהיו לפני ביצוע העבירה נשארו בקרב מי שעבר אותה, גם אחרי ביצועה. כדי לטפל ולתקן צריך להתבונן בצרכים שהיו לפני, במה רצו להשיג בעומק? אחרי שמבינים את הצרכים שהיו, את החסרונות שהציקו ואת הדרך השלילית שבה רצו למלא את החסר, אפשר לחשוב יחד איך למלא את אותם צרכים בעתיד, אבל בדרך אדפטיבית-חיובית.
ומה לגבי חסרונות של אחרים?
ר’ אלימלך מליז’נסק חיבר תפילה מיוחדת ובתוכה הוא מציע איך להתבונן על הזולת: אדרבה תן בליבנו, שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם”. אמנם את החיסרון שלנו אנחנו יכולים למלא, אבל ראיית חיסרון באחר פוגם ביחס שלנו ובקשר שלנו כלפיו, אם אין שם כוונה טהורה מצידנו לסייע במילוי החסר.
אומר רבי נחמן: “וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ’ (תְּהִלִּים ח). הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלקִים.. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת שהחסרון הוא למעלה ולמטה, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה. לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה? מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה..”
)ליקוטי מוהר”ן, חלק א’, תורה פ”ט). ר’ נחמן מתאר את החיסרון שבאדם, אבל במהלך דבריו מקביל את החיסרון לחיסרון אלוקי. לכאורה דבר מפחיד ומבהיל שיכול להפריע בעבודת ה’. אם ה’ חלילה חסר אז יש פה פגם באמונה.
אבל ר’ נחמן בעצם מעלה את החיסרון קומה: “ותחסרהו מעט- מאלוקים”. כשחסר לך אל תבכה ותצטער. אל תרגיש שעכשיו את שוקע בגלל החיסרון. הקב”ה יצר חסרונות דווקא! זה חלק מכח השכינה. האדם מסוגל בכוחו למלא את החסרונות שיש במציאות. אם הוא באמת מתבטל כלפי ה’, אם הוא שואף לכבוד אלוקים, אז כל מה שהוא פועל במציאות זה מכוח הידיעה הזאת שבאנו לעולם על מנת להשתלם, להוסיף עוד ועוד במציאות. לנסות להשיב את העולם למציאות המתוקנת יותר עבורו.
כשאדם מתבונן כך, אז קורה דבר נפלא, הוא כל הזמן עסוק בתיקון העולם והשלמת החסר, ומצד שני הוא בכלל לא מרגיש את החסרונות, כי הוא מלא וממלא בטוב את העולם, ואז הוא מלא בתחושה שה’ דואג לו לכל מחסורו ויש לו הכל במציאות.
כשהאדם פועל בשמחה יש לו כוחות, הוא רואה עולם טוב, נהנה מהדרך ומהבריאה גם כשהוא מתמודד.
מתוך המבט הזה על המציאות אנחנו מברכים החל מראש חודש ניסן ברכה מיוחדת, ברכת האילנות-שלא סותרת את כל מה שדיברנו על חסרונות העולם, על אף שהיא אומרת הפוך: “בָּרוּךְ…שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לֵהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם”
יש המון מה להשלים ולמלא את החסר במציאות. שיח השדה ועשב השדה לא יצמחו ללא עבודת האדם וללא ברכת ה’, אבל עבודת האדם שמתקנת את המציאות היא כאשר האדם מסתכל בטוב על כל מה שהקב”ה נתן לו במציאות ופועל במציאות להוסיף על הטוב הזה.
לצערנו המלחמה גרמה לחסר בעולם. חסר של הרוגים על קדושת ה’, שמסרו נפשם על קיום עמנו בארצנו. החיסרון שלהם מורגש מאוד, אצל משפחותיהם ואצל כולנו. כאב החיסרון הוא עצום, השבר הוא בלתי נתפס. אך לצד החיסרון שהעולם חסר בהיעדרם, אנחנו רואים איך עוד ועוד משפחות בוחרות למלא את החיסרון בהוספת והגדלת האור בעולם ובעמנו מאורם.
האור הקטן שלהם, שהשפיע במעגלים של הקרובים והמכרים שלהם הולך וגדל. נמצא שדווקא מהלקחם לגנזי מרומים, אורם זוהר וכזוהר הרקיע מאירים ומזהירים את עולמינו, וממלאים אותו בטוב ובאחדות.
המקום ימלא חסרונם וחסרוננו. אמן
