“פסיכותרפיה מבוססת מובחנות מאמינה ותומכת ביכולתו של האדם להיות מחובר לרצונותיו וערכיו ונאמן לעצמו בתוך קשרים משמעותיים. היא מבקשת לסייע למטופל לחיות חיים שבהם הצרכים של שייכות, אהבה וקשר באים לידי ביטוי במקביל לצרכים של אוטונומיה ואינדיבידואליות. פסיכותרפיה מבוססת מובחנות מניחה את קיומה הפוטנציאלי של מהות (עצמי אמיתי) אצל כל אדם. מהות זו עטופה בשכבות של מבנים אישיותיים שהאדם רכש במהלך חייו. מבנים אישיותיים אלה אומנם משרתים את האדם באדפטציה לחברה, אך מונעים ממנו לחיות חיים אותנטיים. החתירה לקראת חיים אותנטיים כוללת חיכוך ומאבק ודורשת מהאדם עמידה איתנה אל מול הציפייה של סביבתו לקונפורמיות”. (אמיתי מגד)
ככל שאני “מתבגר” מבחינת העולם המקצועי שלי כמטפל אני מוצא עצמי מתחבר יותר ויותר אל פסיכותרפיה מבוססת מובחנות וליתר דיוק “טיפול זוגי מבוסס מובחנות” (כשם ספרו של אמיתי מגד). אני מוצא שבצד עבודה על מרכיבים של התקשרות, אהבה, אינטימיות וביחדיות, יש להדגיש את העבודה על נפרדות ועל עצמי אוטנטי ומובחן בכדי לאפשר בריאות נפש מטיבה, ובאופן כביכול פרדוקסלי לאפשר זוגיות עמוקה בוגרת משחררת ומשוחררת – “שנינו יחד וכל אחד לחוד”.
אך ניסיוני בטיפול זוגי בציבור הדתי על גווניו מלמדני כי ישנה לעתים התנגדות לקבל את עקרונות היסוד של מובחנות והכרה בנפרדות הבסיסית האמורה להיות קיימת בתוך נישואין מטיבים, וזאת בחלק ניכר מהמקרים מתוך אמונה עמוקה שהיהדות מקדשת “זוגיות מעורבבת” כדרך למימוש החזון האלוקי הגורס: “על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו” (בראשית ב – כ”ד).
ד”ר שניאור הופמן במבוא לספרו “פסיכותרפיה ויהדות” מציין למחקר של סוסובסקי (2000) העוסק בהתמודדות של מטפלים דתיים ברחבי העולם עם קונפליקטים אפשריים בין העקרונות המקצועיים שלהם לעקרונות הדתיים – אמוניים שלהם, ונמצא שישנם שלשה מודלים אפשריים. 1) מודל ההפרדה. 2) מודל האינטגרציה. 3) מודל הרקונסטרוקציה.
מודל ההפרדה: מתייחס למטפלים החיים ע”פ מערכת ערכים דתית בחייהם האישיים, ומערכת ערכים מקצועית בעבודתם. (או לחילופין מטפלים שאינם רואים סתירה עקרונית בין פסיכותרפיה ליהדות. א.ב.ס.) מודל האינטגרציה: מאגד מספר ניסיונות ליצור סינתזה בין פסיכולוגיה ודת – נסיונות להמשגה חדשה של יסודות בפסיכולוגיה, נסיונות לאתר אסמכתאות ומקורות תורניים לתאוריות פסיכולוגיות, ונסיונות למצוא הקבלות בין אסכולות פסיכולוגיות ותנועות שונות ביהדות. מודל הרקונסטרוקציה: מתייחס לגישות חדשות שגובשו על ידי מטפלים שדחו את מודל ההפרדה והאינטגרציה לטובת תיאוריות פסיכולוגיות וגישות טיפוליות היונקות ממקורות יהודיים.”
כיהודי אורטודקסי המחוייב לתורה ולמצוות הרי שעוד מתחילת הכשרתי כמטפל היה ברור לי שחלק מעבודתי תהיה לעשות אינטגרציה, אינטרפרטציה והתאמה למושגים טיפוליים כך שיתאימו לעולמו הרוחני והדתי של המטופל המרגיש מחוייב לתומ”צ ולהשקפה והתפיסה היהודית, ובהתאם לכך אנסה לחבר את התפיסה הבסיסית של מובחנות לעולמה של הההלכה וההשקפה היהודית.
ובכן דווקא מתוך הפסוק שאומר “ודבק באשתו והיו לבשר אחד” ישנה תובנה מדהימה בדברי הרמב”ן עה”ת המחדד והמדייק את החשיבות של מובחנות בחיי הנישואין. הרקע לדברי הרמב”ן היא המחלוקת הידועה בין רב לשמואל בגמרא כיצד נבראו אדם וחוה. ישנה הדעה המפורסמת יותר הגורסת שאדם הראשון נברא יחידי, ובשלב מאוחר יותר אומר הקב”ה “לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו”, ואז הקב”ה עושה את ה”ניתוח” בצלעותיו, ומהצלע ברא את חוה. אך ישנה דעה אחרת הסוברת שאדם וחוה נבראו כתאומי סיאם המחוברים בגבם זה אל זו, ובשלב הבא הקב”ה הפריד ביניהם והפך אותם לנפרדים.
השאלה הנשאלת היא שמילא לפי הפירוש הראשון מובן ההקשר של ההיגד “לא טוב היות האדם לבדו” ואשר על כן “אעשה לו עזר כנגדו”, מאחר והאדם קודם לכך היה יחידי ובודד, אך לפי הדעה שאדם וחוה נבראו מחוברים, לא מובן מדוע לפני ההחלטה להפרידם אומר הקב”ה “לא טוב היות האדם לבדו”, והלא האדם לא היה לבדו, אלא היה בקרבה מקסימלית עם חוה…
ובכדי להסביר תמיהה זו כותב הרמב”ן: “וראה הקב”ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו והוא יראנו, ויפרד ממנו, ויתחבר אליו כפי רצונו, וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו”. כלומר שביחדיות מעורבבת וצפופה המרגישה כ”לבד”, כגוף אחד וישות אחת אינה טובה ואינה בריאה, וזו כוונת הפסוק “לא טוב היות האדם לבדו”, ולכן הקב”ה הפריד את החיבור הסימביוטי בין אדם לחוה, והביא אותם למצב של יכולת להיפרד ולהתחבר מתוך בחירה, מודעות ומובחנות.
הרב פינקוס בספר “תפארת אבות” (עמוד י”ד) מטיב לסכם נקודה זו בדרכו הייחודית: “ענין יסודי נוסף בחיי הנישואין היא ההבנה הנכונה במהות אחדות שבין הבעל והאשה. בתורה הקדושה נאמר “והיו לבשר אחד”, ומכאן למדו על הצורך והחובה של האחדות. הדרשות בשבע ברכות והמאמרים בספרי הקודש מרבים לדבר על ענין האיחוד והשותפות שבין הבעל והאשה, הם ומעשיהם אחד… ובאמת הם אחד שהוא שנים! הרבה קלקול בשלום בית נגרם מטעות בהבנת האחדות המחשבה שהבעל והאשה הם ומעשיהם – אחד. המחשבה שהבעל והאשה הם אחד ממש, גורמת לצרות רבות בשלימות הבית היהודי. הרי במציאות הממשית הבעל והאשה הם שני גופים נפרדים גם לאחר נשואיהם. גם בבריאת אדם הראשון מבואר בחז”ל עירובין יח ע”א שמתחילה נבראו בגוף אחד פנים ואחור, ולאחר מכן הפרידם הקב”ה לשתי בריאות נפרדות…
מטרת ותפקיד חיי הנשואין לאחד את שני הנפרדים לתכלית אחת להקים במשותף בית לגדל במשותף את ילדיהם ובזה תתקיים המטרה “והיו לבשר אחד”, אך לעולם לא תשתנה המציאות שהם יהפכו להיות אחד ממש. המשמעות הברורה של הנפרדות בין הבעל לאשה היא, שלכל אחד יש את התכונות האישיות שלו, את הרצונות של עצמו, את הדברים שהוא אוהב… לבעל יש את הרגלי בית הוריו, ולאשה את הרגלי בית הוריה. כשמגיע חג ורצון הבעל להיות בין בני משפחתו הוא לא מבין שלאשתו יש את אותו רצון להיות בין בני משפחתה.הטעות במחשבה שאנחנו הרי “אחד”, וכאשר אני מעונין בדבר מסוים ודאי שגם הצד השני רוצה כמותי. אם לדעתי זהו המאכל הטעים כך צריך להיות חוש הטעם של בן הזוג שהרי אנו מאוחדים ממש בכל…
יש לחדד את ההבנה וההרגשה שבתוך בית אחד חיים שני אנשים נפרדים. בתוך האחדות קיימות הרגשות נפרדות, וגישות שונות. יש להם שני אבות ושתי אמהות ואף שני חותנים ושתי חותנות שלו ושלה, שלה ושלו. ההבנה הזאת היא אחת מהנסיונות הקשים של חיי הנשואין! ואפילו שנים אחרי החתונה בכל אלפי פרטי החיים המשותפים בא לידי ביטוי ההבדל בחושים הנפרדים בין שניהם. העבודה הנדרשת היא לגשר ולהתפשר לוותר ולהתקרב ובזה יצליחו להיות אחד”.
נוכל להתבונן על אלמנטים בסיסיים של מובחנות דרך זוית הראייה של המימד ההלכתי שהציפייה הטבעית יכלה להיות שההלכה היהודית תוביל ליצירת מערכת דתית הומוגנית בתוך זוגיות ומשפחה, תוך מיזוג אבסולוטי של מנהגי האיש והאשה, ללא אפשור להטרוגניות ולרב גוניות באופן ביצוע המצוות והטקסים הדתיים. אך למרבה ההפתעה אנו מוצאים שההלכה היהודית מגלה גמישות רבה מבחינת היכולת ליצור מרחב גמיש ומכיל של גוונים וסגנונות שונים בתוך הבית היהודי.
הגאון הרב משה שטרנבוך בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב חאו”ח סי’ רל”א) כותב כך: “בעניין אשה שנשאת לבעל שאוכל שרויה בפסח, אם גם היא מחוייבת כן” וכתב: “עובדה ידענא, בן תורה אחד התחתן עם אחת ממשפחת חסידים שמקפידים מאד על שרויה, והיא אמרה שמוכנה לבשל עבורו כרצונו, אבל היא לעצמה לא תטעם משרויה, וזה לא יזיק כמלא נימה. ורבו זה עם זה, עד שהסכימו להכרעת החזון איש זצ”ל. והוא השיב שאינו רואה טעם למה הבעל מתעקש שתאכל שרויה, ועליו להניח לה כמנהג בית אביה כשאינה מפריעה לו במנהגיו. וכנראה אף אם מעיקר הדין הבעל יכול לכופה לנהוג כמותו בכל דבר, מ”מ תמה רבינו החזו”א זצ”ל למה לו לכופה לשנות מנהגה ולריב עמה אם אין רצונה בכך. והאמת שאין לבעל כאן טענה שזהו בזיון לו שהיא לא תאכל והוא יאכל, דידוע שיש בישראל בזה מנהגים, יש גדולים שנהגו לאכול שרויה, ויש שמחמירים מאד בזה, וכל אחד נוהג כמשפחתו, ולכן בנידון דידן דעתי שאם לא מפריעה לו גם הוא לא יפריע לה ובס”ד שלום יהיה באהלם תמיד”.
מקור נוסף בעניין זה ניתן לראות בדברי הגאון הרב שמואל ואזנר בספרו שו”ת שבט הלוי (ח”ז ס”י) שכותב: “ואשר שאלת בעניין המנהג שבכל ילד הנולד מוספת האשה נר בהדלקת נר שבת, ואצל האבות הצדיקים שלכם אין המנהג כן, וקשה לך לשנות ממנהג אבותיך”, ועל זה משיב לו: “יראה דאין בידו לעכב אותה, הגם שמנהג אבותיו לא היה כן, אבל היות כי נר שבת נקרא שלום בית, גם זה בכלל המובן של שלום שיניח לה מנהגה בעניין הדלקת הנרות”.
ואחרון חביב, מובאה נוספת שאולי יכולה לעזור לדיון, הגם שאינה קשורה במישרין לשלום בית בין איש לאשתו, אלא לשלום בית במובן רחב יותר בהקשר של ההטרוגניות הצבעונית המופלאה של עם ישראל לדגליו ולצבעיו, והיא מתוך תורתו של הגאון רבינו עובדיה יוסף בספרו שו”ת “יביע אומר” (ח”ו, אבה”ע סי’ י”ד) בתשובתו המפורסמת בדבר מצוות ייבום בזמן הזה בארץ ישראל, וזו לשונו: “ומה שכתבו חברי ונשיאי הרבנות הראשית לישראל בהסכמתם הנ”ל שמשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל שלא תהיה התורה כשתי תורות, לכן גוזרים לאסור לגמרי מצוות ייבום, וחייבים לחלוץ דווקא, במחילת כבוד תורתם הפריזו על המידה בזה, ואין דבריהם נכונים כלל, שהרי מעשים בכל יום בכמה הוראות בדיני שחיטה וטרפות ושאר ענייני איסור והיתר, וכן בהלכות שבת וטהרת המשפחה, כל קהילה נוהגת כמנהג רבותיהם, הספרדים כדעת מרן המחבר השלחן ערוך, והאשכנזים יוצאים ביד רמ”א, וכן נוהגים בחילוקי הנוסחאות והמבטא בתפילה ובקריאת התורה, ובצורת הכתב של ספרי תורה תפילין ומזוזות וכיו”ב, ולא חששנו מעולם שעל ידי כך תהיה התורה כשתי תורות, מכיון שהדבר ידוע שכל אחד יש לו על מה שיסמוך שנוהג מנהג אבותיו, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. וכן כתב הגאון רבי אברהם יצחק קוק באגרות ראיה (סי’ תרי”א) להזהיר שלא לקנות בשר כשר מאטליזי הספרדים, מפני חילוקי ההוראות והמנהגים שבין חכמי ספרד לרבני אשכנז, ושאין זה דבר חדש, שכשם שבכל מקום בחו”ל שהספרדים והאשכנזים דרים יחדיו מחולקים האטליזים שלהם מפני זה, והוא הדין כאן בארץ הקודש, וכן היה נהוג פה עיר הקודש ירושלים ת”ו, אלא שכעת באו יחידים וביקשו לפרוץ גדרות עולם הללו. לכן הוכרחתי לעמוד כנגדם, ואין בזה דבר חס וחלילה נגד אחדות האומה, ונגד דרכי שלום, כי הכל יודעים שכל אחד חייב להזהר ולנהוג כמנהג אבותיו משום אל תיטוש תורת אמך”.
לסיום ולסיכום:
פסיכותרפיה מבוססת מובחנות ככלל, וטיפול זוגי מבובסס מובחנות בפרט, הינם כלים ותפיסות טיפוליות מצוינים אשר בהחלט יכולים “לחיות בשלום” עם התפיסה היהודית, בין זו המתבטאת בספרות היהודית הפילוסופית ובין זו הבאה לידי ביטוי בהיבט ההלכתי – משפטי, ולו זו בלבד שאינה סותרת את התפיסה היהודית אלא אנו אף מוצאים שהיהדות מעודדת מובחנות גם כמרכיב חשוב בבריאות הנפש וגם כבסיס המאפשר זוגיות בריאה ושלמה המאפשרת ביטוי לכלל המרכיבים אנושיים גם אלו הקשורים לצרכי הביחד וגם לאלו השייכים לצרכי הלבד – “שנינו יחד וכל אחד לחוד”!
————————————-
ביבליוגרפיה:
טיפול זוגי מבוסס מובחנות – אמיתי מגד.
רמב”ן על התורה – בראשית.
“תפארת אבות” – הרב שמשון פינקוס.
תשובות והנהגות – הרב משה שטרנבוך.
שבט הלוי – הרב שמואל ואזנר.
יביע אומר – הרב עובדיה יוסף.
