“מעמד הר סיני”! אירוע מכונן מאין כמוהו! “היום הזה נהיית לעם”!
בחג השבועות אנו נחוג שוב את כלולותינו עם הקב”ה, ונחזק שוב את החוט המשולש אשר לא במהרה ינתק בין הקב”ה עם ישראל ותורת ישראל. מדהים מפעים ומרגש לקרוא וללמוד שוב ושוב את התיאור ההיסטורי של מתן תורה כפי שמופיע בתורתו של רבי שמעון בר יוחאי בספרי (פרשת וזאת הברכה – אות שמ”ג):
כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות. בתהילה הלך אצל בני עשו ואמר מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם לא תרצח. אמרו לפניו ריבונו של עולם כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא, שנאמר והידיים ידי עשיו. ועל כך הבטיחו אביו שנאמר על חרבך תחיה! הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בו? אמר להם לא תנאף. אמרו לפניו ריבונו של עולם, עצמה של ערווה, להם היא! שנאמר ותהרן שתי בנות לוט מאביהם. הלך ומצא בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם לא תגנוב, אמרו לפניו ריבונו של עולם, כל עצמו אביהם ליסטים היה, שנאמר והוא יהיה פרא אדם. לא היתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה מה ירצו ויקבלו את התורה!
אך מיד שהקב”ה הציע את התורה לבני ישראל ע”י משה רבינו, עם ישראל הסכימו מיד לקבל התורה עוד לפני ששמעו את התוכן הכלול בתוכה כפי שהפסוקים מתארים: “וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה’, וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה.” (שמות י”ט,ח). “וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.” (שמות כ”ד, ז’).
ועל כך מספרת לנו הגמרא במסכת שבת (דף פח.)
“בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע!
והנה, בשעה שעם ישראל נמצא ברגעי שיא של קרבה ואהבה עם הריבונו של עולם סביב הבחירה להיות נשואים לו ולתורתו, ממש בשיאה של העלילה האולטרא רומנטית הזו מתרחש טוויסט מפתיע מאין כמותו המתואר בתלמוד שם:
“מלמד שכפה הקב”ה עליהם הר כגיגית ואמר להם, אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם”!
על המקום של ‘כפיה דתית’ בעולמה של יהדות ישנו כר נרחב לדון ולהתבונן, אך הפלא העצום הוא מדוע ראה הקב”ה צורך דווקא בתוך האוירה הכל כך מיוחדת הזו, כשעם ישראל מתמסרים לקב”ה בעיניים פקוחות כל כך לרווחה, ומקבלים עליהם בהתלהבות ובשמחה את כל שרק יורה להם, ומדוע ולמה אם כן הקב”ה נזקק להליך של כפיה ושל איום קיומי דרמטי כל כך?
הא למה הדבר דומה? לעלם חמודות המציע נישואין לאיילת אהבים ויעלת חן לאחר שחיזר נמרצות אחר מדוברות אחרות וכולן סירבו להצעתו… אך איילת אהבים זו לא שאלה אותו במה הוא עוסק, וממה יתפרנסו והיכן יגורו, אלא קפצה בהתלהבות נעורים על אביר נעוריה, נשבעה לו אמונים באופן עיור ואבסולוטי, והצהירה לו ‘באשר תלך אלך ובאשר תלין אלין’, גורלך הוא גורלי מכאן ועד לקץ הימים, בטוב וברע, גם כשאבין וגם שלא… והנה בדיוק בנקודת זמן אפלטונית זו במקום אשר ישיר לה בהערצה אשת חיל מי ימצא’ על ‘לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה’… מוציא חתן דנן את נשקו מנדנו, ובהבעת פנים חתומה ודרמטית הוא מאיים על חייה של ‘איילת אהבים’, ומודיע לה באופן בלתי חגיגי בעליל, שאם ברצונה להמשיך ולהתהלך בארץ החיים, עליה להסכים להינשא לו לאלתר… הלא פלא גדול הוא הפלא ופלא!
אכן שחז”לינו עמדו על נקודת הקושי המדהימה הזו, והמתבאר בדבריהם (ראו תוס’ עה”מ ומדרש תנחומא לפרשת נח) ליישוב תמיהה זו הוא, שלמרות שאנו מאוד אוהבים לאהוב אהבה רומנטית בוערת ומתלהבת, אך אליה וקוץ בה שכן מצב זה הינו אלסטי, חמקמק וחלקלק, וכי הינו בלתי יציב בעליל! שכן גם קשר שהתחיל בקול רעש גדול, בקולות ובברקים, עלול ועשוי להיכנס בצוק העיתים לשגרת “ימי אהבה וימי שנאה” בשפתו של רבינו תם בספרו “ספר הישר” (ראה הרחבה במאמרי “סוד האהבה והשנאה” – התפרסם בכלים שלובים), ולמרות שבזמן ה”אהבה הבוערת” האוהבים אינן חשים קושי בלשדד מעשה בראשית בכדי למלאת משאלות ליבו לטובה של מושא אהבתם באופן המושלם ביותר, שכן האמביציה הינה בשיאה והמוטיבציה בכל כוחה, אך האתגר הגדול המורכב והמשמעותי הוא בזמן של ריחוק, כבדות וחוסר התלהבות, הרי שבחלק מהמקרים והמצבים לא יועילו זיכרונות רוויי הוד על תקופה של תשוקה נשגבה ונעלית, ועל כן באלו הזמנים ובאלו הימים אנו זקוקים להנעה עמוקה ובוגרת יותר והוא החלק של “המחויבות” שלנו לערך אשר בשמו ולשמו אנו אמורים להתאמץ ולהתעלות על הנטיות והתחושות השטחיות המניעות אותו… וככל שרמת המחויבות שלנו גבוהה יותר כך רמת היכולת שלנו להתאמץ ולהתגבר גדולה יותר!
ולכן ואשר על כן הקב”ה לא הסתפק בפרץ האהבה העז של עם ישראל אשר הצהירו כאיש אחד בלב אחד “נעשה ונשמע” באינפטואציה ( = המצב הביוכימי של התאהבות) של אוהבים מושבעים אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אלא הקב”ה דרש מעם ישראל דווקא ברגעים מרגשים ואוטופיים אלו לעשות את הבחירה בקב”ה ובתורה לא רק מתוך התלהבות ותשוקה אלא מתוך הכרה ומחוייבות, בכדי שתעמוד להם בשעת מבחן בעליות ובמורדות של מזגי אויר רגשיים הפכפכים ומתעתעים…
ומשלום הבית שלנו עם הקב”ה אל שלום הבית הפרטי שלנו, יסוד מוסד להתמודדות עם נפתולי החיים הזוגיים אשר הינם מובנים בתוך הויית הזוגיות הוא מחויבות איתנה ויציבה של שני בני הזוג זה לזה כרעים האהובים ולברית הנישואין כערך עליון. מתוך הכרה בהירה וברורה שיהיו זמנים ויהיו נושאים הזקוקים לעבודה קשה בכדי לצלוח ולהכיל אותם, אך משהו בבסיס התודעה שלנו מבין ומקבל שזו לא שאלה של ‘האם’ נתמודד אלא רק ‘איך’. וכפי שניטשה התנסח: “מי שיש לו ‘למה’ שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך”!
(כמובן שיש מצבים חריגים שבהם המחויבות לערכים של בריאות הנפש נורמאליות ושפיות גוברים על ערך הנישואין וכפי שהרחבנו בעניין זה במאמר “למחות את דמעותיו של המזבח” – פורסם בכלים שלובים.)
