“הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה בהיכל” (זהר נשא קל”ד). בפרפרזה להיגד זה או אולי בהמשך אליו נראה שגם מנעד ומגוון הרגשות האנושיים זקוקים ל”מזל” בכדי להחוות ולהיתפס כלגיטימיים יותר או פחות או אם בכלל.
ישנם רגשות הנתפסים בדרך כלל כרגשות לגיטימיים. רגש ה”עצב”, למשל, הוא רגש שיקבל ברוב המקרים הכלה ונוכחות מאפשרת אצל הזולת באשר הוא, חבר, ילד או בן זוג. לעומת זאת, הרגש המשמעותי והדומיננטי שנקרא “כעס” הזוכה ליחסי ציבור גרועים מאוד. לא רק שהכועס אינו מוצא מרחב בטוח לרגשותיו העזים, הוא אף חווה דחיה והדרה שלו מן החברה, מקרוביו ואוהביו.
אמנם הכעס מקבל דה – לגיטימציה ברור ודרמטי ולו מקורות ברורים ועמוקים לכאורה ביהדות המשפיעים על תהליכים עמוקים של עיצוב התודעה והתרבות שלנו בתפיסת הכעס. כדוגמא מייצגת לכך אפשר לציין את הפסוקים בקהלת: “הסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך” (פרק י”א פסוק י’) “כעס בחיק כסילים ינוח” (פרק י”א פסוק י’) ואת דברי הגמרא: “כל הכועס כל מיני גהנם שולטין בו” (נדרים כב.) “כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו” (פסחים סו:) וכן את הנאמר בדברי הראשונים: “כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים” (רמב”ם, הלכות דעות פ”ב ה”ג) “תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת וכו’ ובזה תנצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם” (אגרת הרמב”ן).
מכאן שהמפגש עם הרגש של הכעס יוצר אצל האדם התורני קונפליקט ודילמה משמעותית במרחב הטיפולי בו ההנחיה המקובלת היא שחלק מבריאות הנפש וניהול רגשות הגיוני לתת מקום של כבוד לרגש של הכעס ולהרשות לעצמינו לחוות אותו באשר הוא. זאת מתוך ההבנה שהכעס הוא כעין “נורת אזהרה” בנוגע לאיום על המרחב האישי שלנו, וכדרך של הנפש והתודעה שלנו לאותת לנו על “סכנות” כאלו ואחרות, ובעיקר על כך שצרכים רגשיים קיומיים שלנו לא באים על סיפוקם ואף נפגעים בצורה דרמטית. זאת ועוד, ההבנה הטיפולית היא שכעס שלא יחווה בצורה מטיבה ולא יתועל בצורה יעילה, הרי שהוא ייצבר ויכלא בתוך האדם, עד להתפוצצות בלתי מבוקרת, וללא פרופורציה והלימה בין מחולל הכעס לבין ההתנהגות וההתנהלות המתפרקת. בצד זאת ואולי גרוע מזו האנרגיה של הכעס שלא תקבל ביטוי, עיבוד והחצנה ולא תעבור תהליכים של ונטילציה, תהפוך ל”אנרגיה” של עצבות, דכדוך ואף דיכאון קליני מיג’ורי העשוי להיות משתק ומסוכן.
ננסה ללמוד ולבחון את עמדתה של היהדות באשר לחווית הכעס, מחולליה, ודרכי הביטוי שלה, מתוך מקורות הנצח שלנו המרתקים והמחכימים.
ובכן, הדיון הראשון במסע החקירה יהיה סביב השאלה העיקרית האם היהדות, תורת ישראל וחכמיה מאתגרים את חווית הכעס באשר היא, או אולי חווית הכעס הינה אנושית, טבעית ולגיטימית וההסתייגות החריפה ש הינה רק מהדרך בה האדם בוחר להתנהל ולהתנהג בזמן הכעס. בנוסף אפשר שישנה הבחנה בסיבה שמחוללת את הכעס, מתוך תפיסה שישנם סיבות ראויות לכעוס וישנן סיבות שאינן ראויות.
והנה הרמב”ם (הלכות דעות פ”ב ה”ג) קובע בצורה נחרצת ודרמטית: “אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים”. הרמב”ם עושה השוואה דרמטית בין איסור עבודה זרה שהיא אחת משלשת העברות החמורות בתורה לבין הכעס, והרמב”ם אינו מבחין ואינו מחלק בין חווית הכעס לבין התנהגות שאינה נאותה בזמן הכעס, מה שעשוי להוביל אותנו למסקנה שאכן גם חווית הכעס כשלעצמה אינה ראוייה ואף אסורה באיסור חמור.
בכדי להבין את הסיבה שהכעס נתפס בצורה כ”כ שלילית ואף מושווה לע”ז נוכל לעיין בדברי האדמו”ר הזקן (תניא – כ”ה) שכתב: “בהקדים מארז”ל כל הכועס כאילו עובד עכו”ם וכו’, והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה כי אילו היה מאמין שמאת ה’ היתה זאת לו לא היה בכעס כלל“. כלומר שלהבנה זו בכל כעס מונח חסרון באמונה ובהשגחה פרטית, שכן ברמה ניאותה של אמונה בריבונו של עולם ובהנהגתו לא שייך כלל לכעוס.
אך אנו נרצה להציג תפיסה שונה ואחרת בדברי הרמב”ם שכתב “כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים”, ע”פ מה שאנו מושרשים שדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ורבינו הרמב”ם עצמו בפירוש המשניות לאבות (פ”ב מ”י) כתב: “וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות, והחזק שבדבריהם אמרם ‘כל מי שכועס כאילו עובד עבודת כוכבים’, וסמכוהו לאמרו ‘לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר’ רוצה לומר ששני הדברים אחד”. ומסגנונו של הרמב”ם אנחנו מבינים שהרמב”ם מכוון למה שנאמר במסכת שבת (קה:) “המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה! שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר רבי אבין, מאי קראה? ‘לא יהיה בך אל זר ולא תשתחווה לאל נכר‘, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע”. ומעתה ברור לנו שדברי הרמב”ם שאמר: “כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים” אינם כפשוטם על חוויית הכעס אלא על ההתנהגות של “המשבר כליו בחמתו”.
דברים אלו מתכתבים ומתבארים ע”פ דבריו הנפלאים והישרים של ספר החינוך (מצוה של”ח) לגבי האיסור החמור להונות ולצער אדם מישראל, ובכל זאת אומר ספר החינוך: “ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדבריו הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים”! והיינו שלמרות שישנו איסור מן התורה לצער את חברו, אך התורה מכירה בזה “שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים”, ולכן התורה לא מגבילה אותנו מבחינת היכולת לחוות פגיעה כזו שאפילו תוציא מאתנו פגיעה חוזרת במי שפגע בנו. ואכן שמרן החפץ חיים מסביר שהעיקרון “שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים” של ספר החינוך מתיר לא רק את הלאו של “לא תונו” אל גם את האיסור של “לא תיקום ולא תיטור”. וז”ל הח”ח (פתיחה – לאוין, באר מים חיים ח – ט): “רק בשעת מעשה מותר להשיב על חירופין מן הדין וכו’ וסברא נכונה היא דבעת מעשה החירוף א”א בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכין” יעויי”ש. ומכאן יש לנו ללמוד גם לעניין הלגיטימציה של הכעס, שכמו שלגבי איסור הונאה ואיסור נקימה ונטירה התורה לא אוסרת ברגעים של חוויה רגשית כאובה ומתפרצת מאחר ש“שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים” הוא הדין ואותו הדבר גם לגבי כעס.
אמנם ספר החינוך הנ”ל למרות שאפשר לגיטימציה לחוויה האנושית של הרגשות השליליים, בכל זאת כתב: “ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בעניין זה יותר מדאי. ועליהם אמרו זכרונם לברכה (שבת פח, ב) הנעלבין ואינם עולבים, שומעין חרפתם ואינם משיבין עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”, וכ”כ הח”ח שם.
וכך נראית גם דעת הרמב”ם (פירוש המשניות פ”ד מ”ד) שכתב: “והנה ראיתי בספר מספרי המדות שנשאל לאחד מן החשובים החסידים, ונאמר לו איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך? אמר יום שהייתי הולך בספינה, והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה, בין חבילות הבגדים, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון. ואני הייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להשתין, ואהי נקל בעיניו ונבזה, שהייתי שפל בעיניו מאד, עד שגלה ערותו, והשתין עלי! ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו! וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל, ולא התעורר ממני כחי, ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו. ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עד שיתרחק מן הגאוה”. והיינו שמידת החסידות היא לנטרל את הרגישויות האנושיות עד כדי הכחדה ואיון של החוויות השליליות ולו הקשות ביותר ע”י אמונה וביטחון בקב”ה שהוא המכווין והמשגיח להתנהלויות אלו “וה’ אמר לו קלל”.
אך מדברי רבינו יונה נראה שסובר שגם החסיד באשר הוא עשוי לכעוס וראוי לו שיכעס ויחווה את מכלול הרגשות האנושיים. דברי ר”י נמצאים במסכת אבות (פ”ה משנה י”א) על דברי המשנה שאומרת: “קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד”, מתקשה איך ייתכן שהחסיד שהוא לא רק “צדיק” שעושה מה שחייב, אלא גם פועל לפנים משורת הדין במידת החסידות בכל זאת כועס, אמנם קשה לכעוס אבל כועס, ומדוע ולמה לא יכבוש בכוח חסידותו את כעסו? וע”ז מסביר ומייסד רבינו יונה החסיד מגירונדי: “ואין צריך שלא יכעס כלל לעולם כי לפעמים צריך האדם לכעוס וכו’ לכן אמר קשה לכעוס שעל כל פנים יש לו לכעוס אך בקושי הפעמים שאין לו רשות להיות בלא כעס, ועל זה אמרו חכמי המוסר אל תהיה מתוק פן יבלעוך”.
ובצורה ברורה חדה ובהירה יותר ניסח זאת רבי שמואל די אוזידא מתלמידיו הראשונים האר”י ז”ל בספרו “מדרש שמואל”: “אמר עוד קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד, השמיענו שלא נאמר דדוקא חסיד יקרא מי שמעולם לא כעס ולא הוצרך לתרופת הריצוי, אבל הכועס אלא שמתרצה מיד צדיק יקרא לא חסיד, לכן אמר כי אף גם זה חסיד יקרא, לפי שמי שלא יכעס כלל נקרא מלאך, שזה לא ימצא רק במלאכים”!
נמצאנו למדים שאמנם ישנה דעה שאומרת שאסור לכעוס לעולם מאחר שכעס הוא ביסודו חסרון באמונה בקב”ה ובהשגחתו הפרטית, אך רוב ככל חכמי ישראל סבורים שהכעס ככל הרגשות השליליים הינם אפשריים ולגיטימיים, ורק נחלקו האם ישנה מידת חסידות לייצר מסוגלות נפשית המכחידה את הכעס. (להשלמת העיון והדיון יעויין ברמב”ם פ”א מהלכות דעות ה”ד ופ”ב ה”ג ובדברי הלחם משנה שם).
