בימים אלה מעמיקה בכולנו ההכרה כי מגפת הקורונה כאן ולא עומדת לחלוף בקרוב. הן קובעי המדיניות והן האזרח הקטן מודעים וחווים את השלכות המגפה: השלכות אישיות, זוגיות, משפחתיות, חברתיות, תעסוקתיות, כלכליות וגלובליות. השלכות אלה מקיפות ומדוברות בכל אמצעי המדיה בארץ ובעולם מזה חודשים רבים.
בתוך המציאות המורכבת אליה נקלענו, רובנו מנסים לנהל שגרה ולתפקד כפרטים, זוגות, הורים ואנשי מקצוע. הצורך לקיים את שגרת היום יום בצל המגפה מחייב אותנו בחשיבה והערכות מחודשת וגם לא מעט יצירתיות על מנת לבצע התאמות למגבלות הקיימות.
אחד התחומים המעניינים והמאתגרים בו נערכו שינויים והתאמות הוא תחום הגישור.
מעצם היותנו בני אדם, אנו נדרשים להתמודד עם סכסוכים ומחלוקות הנקרים בדרכנו: סכסוכים אישיים, זוגיים ועסקים. מציאות זו לא השתנתה גם בעידן של התמודדות עם מגיפה, ואולי עכשיו אף יותר מתמיד, דווקא בשל ההשלכות שהיא יוצרת. נתונים מעידים על כך שלסגר והגבלות יש השפעה ישירה על היווצרות גורמי מתח וסיכון, דבר אשר יכול להביא לגידול במספר התיקים והתביעות. אנו עדים לעליה באחוז הזוגות שמחליטים להתגרש, בשיעור האבטלה שמביא אנשים שפוטרו להילחם על מטה לחמם, בעלי עסקים שנתבעים על ידי לקוחות שנפגעו כמו בעלי אולמות ועוד. מכאן שהתפרצות המגיפה, לא זו בלבד שלא הקטינה את הנטייה למצבי סכסוך, אלא העצימה אותם.
על מנת לאפשר מענה מקצועי, תומך וזמין נדרשים מגשרים רבים לנהל את מפגשי הגישור באופן וירטואלי באמצעות אפליקציות ותוכנות לניהול מפגשים מרחוק כגון “הזום”.
מצד אחד, הגישור ב”זום” מהווה פתרון בעל יתרונות רבים: הגישור זמין, זול ונגיש, מאפשר פתרון בעיות לבריאים ולמבודדים, לצעירים ולמבוגרים, בכל מקום ובכל עת.
מצד שני, הגישור “בזום” דורש הן מהמגשרים והן מהצדדים התאמות אישיות ומקצועיות.
בראש ובראשונה, קיים האתגר הדיגיטלי. ישנם מגשרים/מגושרים שהשימוש במדיה מעורר אצלם תחושות חרדה וניכור. חלקם באמצעות הכוונה מצליחים להסיר את המכשולים אך יהיו מי שיוותרו מראש על המשימה.
בנוסף, בעוד שבפגישה ישירה הצדדים מתיישבים בחדר הגישור ומיד מתחיל תהליך מקצועי המובל על ידי המגשר, הרי שבגישור “בזום”, נדרשת הכנה טכנית אשר משנה את כללי הפתיחה של הגישור וצובעת אותו באקלים שונה. הגישור מתחיל לרוב בשאלות טכניות: “האם רואים אותי? שומעים אותי?” וכדומה. כאשר הגישור נעשה על ידי משתתפים אשר פחות שולטים בטכנולוגיה, הליך ההתחברות עלול לגזול משאבים של זמן וסבלנות אשר “זוללים” מהתהליך עצמו.
היבט נוסף קשור לרמות המוטיבציה של הצדדים להגיע לידי הסכמות. הניסיון המקצועי מלמד, שכאשר הצדדים מגיעים לגישור בפגישה ישירה, הם נדרשים להשקיע משאבים: מפנים יום עבודה, לעיתים נדרשים לנסוע מעיר לעיר, נערכים לפגישה, אוספים מסמכים רלוונטיים וכן הלאה. לעומת זאת, בניהול הגישור ב”זום” לא אחת, כל מה שנדרש מהצדדים הוא רק לעטות מעליהם בגד, להתיישב בסלון ומיד הם בתוך התהליך.
נראה שההבדלים הללו משפיעים על מידת המוטיבציה של הצדדים להגיע להסכמות. לא אחת בחדר הגישור, יתנהל שיח גלוי וסמוי של הצדדים שבו יאמרו לעצמם: “כבר הגעתי, השקעתי יום עבודה, זמן, כסף – אז עדיף שאתקדם להסכם”.
לעומת זאת, בגישור ב”זום”, כשלא נעשו המאמצים הללו והצדדים נשארים בבית/במשרד, במקום הקרוב והבטוח – כל מה שיידרש מהצדדים הוא ללחוץ על ניתוק, לסיים את השיחה ולחזור לשגרת יומם.
לצד זה, יש להתייחס גם אל הקושי של המגשר להפעיל את המיומנויות הנדרשות בהליך הגישור: כיצד משדרים ב”זום” מבט אמפטי? מה קורה כשמהגשר זקוק לזמן על מנת לחשוב ולנתח מחדש את המצב? בגישור ישיר תמיד ניתן לבקש הפסקה. מה עושים בגישור ב”זום”? האם עוצרים את השיחה? מהן ההשלכות של עצירה על התקדמות התהליך? כל אלה ועוד יוצרים אתגרים לא פשוטים למגשרים ומחייבים בחשיבה יצירתית ויכולת הסתגלות והתאמה. נראה שמיומנויות אלה, המהוות בסיס אנושי ומקצועי אצל כל מגשר, מקבלות כעת פרשנות נוספת וחדשה.
במאמר זה נגענו מעט בהתמודדויות הנדרשות מהמגשרים ומהצדדים השותפים לגישור בעידן הקורונה. אין ספק, כי השנים הבאות יזמנו אותנו ללמידה והבנה של השלכות המגפה על אורחות החיים בכלל ועל מקצועות העזרה בפרט.
