טיפסנו ללגונת השלושה, באזור אל צ’אלטן שבארגנטינה. הלגונה שוכנת למרגלות ההר הגבוה ביותר באזור, 3,405 מטר גובהו, והטיפוס אליה נמשך כארבע שעות. חלקו האחרון של הטיפוס היה קשה: עליה ארוכה ותלולה, שעשינו אותה באיטיות רבה, ובמאמץ רב. כשהיינו בירידה מההר, שאמנם הייתה קלה יותר אך נמשכה גם היא כארבע שעות, אמרה גבי: ״אני חושבת שאני יודעת למה היום יותר קשה לנו מאשר אתמול – פשוט נגמר לנו מאגר הגליקוגן בגוף. הגליקוגן הוא מקור האנרגיה העיקרי והחיוני ביותר של הגוף. בהעדרו, נרגיש עייפות וירידה חזקה בכוח. אתמול התאמצנו מאוד כשטיפסנו. הגוף השתמש בכל הגליקוגן העומד לרשותו. מאחר שהיום לא נחנו ואנחנו בעיצומו של טיפוס נוסף, ולא אכלנו פחמימות המספקות לגוף אנרגיה, אין לגוף שלנו מאגר אנרגיה זמין. לכן אנחנו מרגישים עייפות רבה.”
האם גם אתם מרגישים מדי פעם שנגמרת לכם האנרגיה להתמודד בהורות, דווקא במצבים קשים שאתם הכי זקוקים לה?
למשל, כשהילדים שוב רבים ביניהם וסף העצבים שלנו גבוה מדי, כשהילד חוזר וזורק את האוכל מהשולחן, למרות שהסברנו לו שוב ושוב שזה אסור; כשהקטן מתעורר כל בוקר ב- 04.30, ומתחיל עבורנו את היום, כשאנחנו עייפים מאוד; כשהילד חווה משבר מעבר לגן חדש, והוא זקוק לנו מאוד אך אנחנו לא ממש פנויים לכך; או כשהמשפחה עוברת משבר, הילדים סובלים וכואבים ואנחנו בעצמנו מרוסקים, ועוד ועוד. אלה המצבים שבהם אנחנו זקוקים במיוחד למאגר אנרגיה נפשית זמין שיעזור לנו להחזיק מעמד. אולם דווקא במצבים אלה חסרה לנו אנרגיה נפשית זמינה, וחולשתנו גוברת.
ברור שאם נגיע לרגעים קשים בהורות כשאנחנו חסרי כוחות, כשאין לנו רזרבות רגשיות, רוב הסיכויים שנישבר, ונגיב בצורה רגרסיבית, לא יעילה: נתפרץ בזעם, נכעס ללא שליטה (נהיה ״נבוטים״); או שנתעלם, נרים ידיים, לא נעשה דבר (נהיה “סמרטוטים”). פעמים רבות אנו אף מחריפים את המצב על ידי תגובות קיצוניות, אימפולסיביות, שנובעות מחוסר כוח נפשי להתמודדות. למשל, אנחנו כועסים על הילד שלא נשמע לנו, ולא מסדר את הצעצועים בחדרו לפני ההליכה לישון. הוויכוח מתלהט, הילד מעז פנים נגדנו, ואנחנו מחליטים בחמת זעם: “אם כך, היום תלך לישון בלי לילה טוב. אתה ילד רע ולא מגיע לך שאומר לך לילה טוב”, או “מחר לא תלך לחברים”, וכו’. גם ויתור על התמודדות בעיצומה של מריבה גדולה, מתוך חולשה נוראה, גורם נזק. אם אנחנו כועסים על הילד שמפריע לנו ללא הפסק לדבר עם חברה (“אני רעב”, אני רוצה משחק”, “משעמם לי”, וכו’), אך אין לנו כוח להציב לו גבול ואנחנו נכנעים לדרשנותו, אנחנו מזיקים לו ולעצמנו. נדרשים כוחות נפש גדולים להתעקש שלהתנהגות השלילית של הילד תהיינה תוצאות לא נעימות, כדי שיבין את חומרת התנהגותו, אך לעשות זאת בצורה מכבדת, בלי לפגוע בו. אמירה כמו ״אני לא אוכל היום לבוא להשכיב אותך לישון. הרגזת אותי מאוד. התנהגת רע מאוד, הרבצת, דיברת לא יפה, וכך אני לא יכולה להשכיב אותך עם חיבוק וסיפור. מחר. תתנהג אחרת, ונוכל ללכת לישון כמו שאנחנו אוהבים״ – היא אמירה מאוזנת ומתאימה, הדורשת משאבים נפשיים גדולים, שבדרך כלל חסרים לנו ברגעים הקשים בהורות.
איך אפשר אחרת? איך אפשר להגיע לרגעים הקשים בהורות כשלרשותנו מספיק כוח רגשי כדי לפעול בצורה מתאימה: להרגיע, לעודד, להמריץ, לדרבן, להציב גבולות, לאסור, לשכנע – ככל שנדרש, לפי המצב?
ניתן להציע שני עקרונות פעולה מעשיים: לנוח בהורות, ולזהות את האמירה הפנימית המחזקת בהורות.
לנוח בהורות
״אז מה עושים?״ שאלתי את גבי. ״איך מחדשים עכשיו את האנרגיה שחסרה לנו, כשאנחנו בתחילת ירידה קשה גם היא, שתימשך כמה שעות?״
״באופן עקרוני, צריך לנוח, לתת לגוף לחדש את מאגר הגליקוגן שלו. אם ננוח, הגוף לא ישתמש בגליקוגן מעבר להכרחי, והוא יחזור ויצטבר בגוף שלנו ויעמוד לרשותנו כשנצטרך אותו. נמשיך לרדת, אבל נבין שאנחנו זקוקים ליותר הפסקות מסודרות״.
בצורה הפשוטה ביותר, כדי שנצליח לאגור כוחות נפש להתמודדות ברגעים הקשים בהורות, צריך ליצור מצבים של מנוחה, פסק זמן מהתמודדות. כשאנחנו נחים, האנרגיה הנפשית שלנו מתחדשת. לפסק זמן בהורות יש שתי צורות עיקריות: פסק זמן קצר במהלך התמודדות, ופסק זמן ארוך שלא במהלך התמודדות. פסק זמן קצר במהלך התמודדות הוא כל סוג של ניתוק מגע עם הילד על ידי הפסקת דיבור והתרחקות פיזית ממנו בבית כמו יציאה למרפסת, הסתגרות בחדר בבית, יציאה מהבית לסיבוב קצר, ביצוע שיחת טלפון וכדומה. כמובן שכל ניתוקי המגע צריכים להתבצע תוך הבטחת שלומו של הילד ובטיחותו. פסק זמן ארוך שלא במהלך התמודדות יכול להיות אימון כושר, יציאה לשיעור, פגישה מרעננת חברה, בילוי זוגי או אישי או אף חופשה קצרה של יום-יומיים.
על אף שהרעיון של מנוחה בהורות פשוט, הביצוע שלו קשה ומסובך. העובדה היא שאנחנו לא מספיק נחים בהורות, לא מספיק לוקחים פסק זמן לעצמנו כשאנחנו מרגישים שכלה כוחנו, או כשאנחנו עומדים בפני התמודדות קשה. התירוצים לכך רבים וכולם הגיוניים: אין זמן, יש עניינים דחופים יותר, צריך להספיק משימות וכו’. ובכל זאת, עלינו להפנים את הרעיון שלא נצליח לבצע את המשימות הקשות בהורות, אם לא תעמוד לרשותנו מספיק אנרגיה נפשית לביצוען. אנו זקוקים למלאי חיוני של כוחות נפש כדי שנצליח להתמודד בצורה יעילה ברגעים הקשים בהורות. לכן, חיוני לנוח, לקחת פסקי זמן בהורות.
לזהות את האמירה הפנימית המחזקת בהורות
“אין מה לעשות”, אמרה גבי, “טעינו בכך שלא אכלנו לפני הטיפוס ארוחה מזינה ועשירה המורכבת מפחמימות”. “אה”, הנהנתי, “עכשיו אני מבין למה יש בעיירה הקטנה הזאת כל כך הרבה מסעדות קטנות שמציעות פסטה כמנה עיקרית”.
מהו החומר הנפשי שעוזר לנו לא להתפרק, לא להישבר, ברגעים הכי קשים בהורות? אם נדע לזהות את החומר האנרגטי האישי שלנו, זה שמניע אותנו לפעולה ומאפשר לנו להתמודד עם רגעים קשים בחיים בכלל ובהורות בפרט, נדע להעשירו, להרבות בו, כך שיעמוד לרשותנו במצבי התמודדות. בניגוד לגוף שבו החומר האנרגטי הוא אחיד לגבי כולם, הרי שהחומר האנרגטי האנושי, זה שמאפשר חיוניות והתמודדות, אינו אחיד ושונה מאחד לשני. יש מי שהאנרגיה שלו להשקיע בהורות ולצבור כוחות להתמודדות היום יומית הנדרשת, תבוא מתחושת האהבה האדירה שלו לילד, שהוא יחזור ויזכיר אותה לעצמו לקראת המצבים הקשים ובמהלכם. יש מי שייזכר ברגעים של סיפוק ואושר בהורות, ואלה יהוו את הדלק החיוני עבורו. יש מי שהדחף להצליח והפחד להיכשל הם אלה שמניעים אותו בחיים בכלל, וגם בהורות. יהיו אחרים שיגייסו את ראייתם האופטימית הכללית ויצליחו לראות את חצי הכוס המלאה, גם כשהיא מתרוקנת. בוודאי שיש רבים שנאמנותם לערכים חשובים עוזרת להם לא לוותר גם במצבים קשים ישנם אנשים מאושרים בעלי חוש הומור, שגם במצבים קשים מסוגלים לשלב ראייה הומוריסטית מקלה. אצל הורים רבים תחושת המחויבות ההורית היא מקור הכוח העיקרי שעוזר להם להמשיך ולהתמודד, לאהוב ולהציב גבולות, להעניק ולהגביל, על אף הקשיים הגדולים. יש הורים שהידיעה שילדם נושא עיניו אליהם במצבים הקשים, שהם מהווים עבורו דוגמה אישית להתמודדות, גורמת להם לאמץ כוחותיהם עד כלות ולעשות את מה שנכון, גם אם הוא קשה במיוחד.
יהיה אשר יהיה המקור האנרגטי הנפשי שלנו – תחושת מחויבות, תחושת אהבה, זיכרון רגעי אושר, צורך הישג, ראייה אופטימית, ערך חשוב, הדוגמה האישית שלנו ועוד – חשוב שכל הורה יזהה מקור זה עבור עצמו. הזיהוי יאפשר להורה לצרוך את מקור האנרגיה הזה בצורה מבוקרת, ואף לחדש אותו במצבים שהוא זקוק לו במיוחד. כשם שיהיה נכון לאכול ארוחה עשירת פחמימות, לפני מאמץ גופני מיוחד כמו טיפוס קשה על קרחון או ריצת מרתון, כך נכון להתחבר למקור האנרגטי הפנימי שלנו לפני מצבים קשים בהורות, במהלכם ואחריהם.
השילוב של שני עקרונות מעשיים אלה – לנוח ולזהות את האמירה המחזקת הפנימית – יעיל מאוד בזמן התמודדות קשה. למשל, כשאנחנו בעיצומה של מריבה קשה עם ילדינו, כשאנחנו מרגישים חולשה נוראה בהתמודדות, כדאי לעצור, להתרחק מעט, לא להחריף את המצב או להיכנע בו, אלא לנוח מעט, לאגור כוחות. כשאנחנו במנוחה ומרוחקים מעט, כדאי לחזור ולהזכיר לעצמנו את האמת הפנימית שלנו בהורות, את מה שמניע אותנו בהורות, את האמירה המחזקת הפנימית. אז נוכל לחזור להתמודדות בכוחות מחודשים ולקבל החלטות מתאימות יותר.
מספרת אמא ותיקה: “השתתפתי פעם בסדנה ושמעתי את המשפט ‘כשילדינו מתנהגים בצורה הנוראה ביותר, זו העת בה הם זקוקים לאהבתנו יותר מכל’. חשבתי לעצמי: ‘זה כל כך נכון! זה בדיוק מה שאני מאמינה בו!’ זה הרי ברור שכשהילד שלי בהתקפת זעם, לו קשה יותר מאשר לי, והוא צריך אותי שארגיע אותו. הבעיה שאני שוכחת את זה כשהוא מתחיל לצעוק ולהשתולל. מאז, כל פעם שקשה לי איתם, כשאני מרגישה שאני עומדת לצאת מדעתי כשהם מרגיזים אותי מאוד, אני מכריחה את עצמי לעצור, ומדמיינת שאני מרכיבה לאוזניי אוזניות משוכללות, ומשמיעה לעצמי בראש את המשפט הזה. הרבה פעמים זה עובד!”
חיים עמית הוא , פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני
מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012
הורים כמנהיגים, מודן, 2006 והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997
אתר אינטרנט: www.hamit.co.il
אתר “עמית בעין החורש” www.hamit.co.il ואתר “לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית” amithaim.com
טל.04-6306147
