הכרה בטובות קטנות היא יסוד חשוב, כפי שמלמדת אותנו רחל אמנו. המדרש על רחל המודה על כך שיהיה לה במי לתלות את סרחון אכילת התאנים ושבירת הכלי, מדגיש את החשיבות של הכרת תודה על כל פרט, אפילו הקטן ביותר. עלינו להודות על הכל, גם על הדברים שנראים לנו פעוטים, שכן מי שלא מודה על המעט, לא יודה על המרובה. הדבר בא לידי ביטוי גם בברכות השחר ובסיפור על רבי ישראל מסלנט בפאריז, המלמד להכיר תודה על כל ההנאות והשירותים הנלווים לכל דבר, אפילו כוס קפה פשוטה, ובאופן רחב יותר, על כל הטובות שאנו מקבלים מריבון כל העולמים.
וּמִדְרָשׁ אַגָדָה, כָּל זְמַן שְׁאֵין לְאִשָׁה בֵּן אֵין לָהּ בְּמִי לִתְּלוֹת סִרְחוֹנָהּ, מִשְׁיֶשׁ לָהּ בֵּן תּוֹלָה בּוֹ. מִי שָׁבַר כֵּלִי זֶה, בִּנְךָ, מִי אָכַל תּאֵנִים אִֵּלוּ, בִּנְךָ” (רש”י).
ובמדרש הגדול: מאי אסף אלהים את חרפתי רבנן אמרי עד שלא ילדה האשה בעלה עומד עליה אֶם חבלנית היא אם לאו, וכיון שילדה היא תולה הסרחון בבנה ועושקת אותו בכל, מי שבר כלי זה בנך, מי אכל ככר זה בנך, הוי אסף אלהים את חרפתי.
כל הלומד דברי רש”י אלו עומד נפעם ונרעש: רחל המתינה שנים רבות להיפקד בבן, ואמרה אם אין מתה אנכי, וכעת כאשר נולד הבן היא מודה ומשבחת על כך שיהיה לה במי לתלות את סרחון אכילת התאנים, וכי זהו מעלת הבן אצל רחל אמנו, שמזכירים דברים קטנים של מה בכך בכבוד לעומת אושר הגדול של אם הבנים שמחה שמעמידה שבט בישראל, ואֶם עקרה שנפתח רחמה וזכתה לזרע של קיימא, ובן ליעקב אבינו, כמה תמוה שתזכיר דבר כזה כלל.
היישוב לכך הוא שכשאדם איבד כובעו וחבירו רץ אחריו, ומה עוד שנכנס למים להציל לו את כובעו, הרי מודה לו מאוד ומכיר לו טובה על זה, ואם הוא עצמו היה בסכנה ונפל לים ובא חבירו והצילו, וגם הציל לו את כובעו, מטבע האדם שמרוב שבח והודיה על הצלת חייו, לא נחשב בעיניו כלום מה שהציל לו גם את כובעו, אמנם ממידת האמת והכרת הטובה ראוי לו להודות על כל דבר ודבר בפני עצמו, כי הרי גם זה טובה היא. וכי בגלל שעשה עמו עוד דברים גדולים יותר בטלה חובתו לגבי דבר הקטן.
מוסר נורא ונוקב לימדה אותנו רחל אמנו מי שלא מודה על המעט, לא יודה על המרובה: כאשר מודים לה’ על הטובות שעשה, יש לזכור להודות לו על הכל, אפילו על הפרט הקטן שבקטנים שהרוויח מטובה וישועה זו, גם על כך שיהיה למי לתלות את אכילת התאנים ושבירת הכלי! כל הכל צריך להודות! להכיר טובה גם על דבר קטן כזה של ״אסף אלהים את חרפתי״, הרי פשיטא שכל ליבה מלא שמחה ושבח והודיה על זרע ברך ה׳, על עבד ה׳ בן יעקב משבטי יה, ומתוך גדלותה הזכירה גם ענין קטן שאין האדם משים על לב.
על דרך זה נראה גם כן מה שמזכירים בברכת השחר שלא עשני גוי ושלא עשני עבד ושלא עשני אשה, כל אחד בפני עצמו אף על פי שלכאורה הרי בכלל מאתיים מנה, ואפשר לברך על הכל יחד שעשני ישראל, הרי מחובתינו לברך ולהזכיר כל מעלה בפני עצמו, וכן מברכין מתיר אסורים וזוקף כפופים, אף על פי שאם בירך זוקף כפופים קודם, שוב לא יברך [כפי שנפסק בשולחן ערוך], שכיון שנתן הודאה שנזקף לגמרי כבר כלול בזה מתיר אסורים, מכל מקום חייב לברך כל אחד בפני עצמו.
ועל כך בסיפור שלפנינו: בעת ששהה הגה”צ רבי ישראל מסלנט זי”ע בפאריז בירת צרפת, הזדמן פעם למלון פאר, והזמין לעצמו כוס קפה להחיות את נפשו. בעלי המלון דרשו תמורת כוס הקפה סכום מופרז של כמה ‘פרנקים’.
לאחר ששילם רבי ישראל את מלוא המחיר היקר, הוא החל להתבונן בעצמו: הרי ידוע שכוס קפה עולה באמת רק כמה פרוטות, ומה ראו כאן לדרוש עבור זה כמה פרנקים? אך באמת הצדק עמם, המחיר ששילמתי אינו רק על הקפה והמים והחלב, אלא, כל המבנה המפואר; רהיטיו המסוגננים; הבוסתן שמסביב; כלי האוכל המהודרים, ושרות המלצרים – כל אלו עולים ממון רב, והבא לבית המלון לשתיית דבר מה, עליו לשלם לא רק בעבור המשקה עצמו, אלא גם עבור כל השירותים והנוחיות שמסביב. זאת ועוד, כל ההנאות הנזכרות, הבאות בעקיפין, מנעימות ונותנות טעם לשבח בהנאת השתיה עצמה, שכן ההנאה של שתיה בתנאים אלו גדולה הרבה יותר מהנאת השתיה בכלים פשוטים ובסביבה קודרת.
ומכאן – סיים רבי ישראל – אנו למדים כמה צריך האדם להכיר טובה בשעה שהוא נהנה ב”בית מלון של ריבון כל עולמים”, כל יהודי השותה בביתו כוס מים לצימאונו, הרי הוא נהנה באותו רגע גם מהאדמה המוצקה, הבסיס שמתחת לרגליו; מנשימת האויר; מגוון התכלת של השמים; ממראה וריחות הפרחים; מצפצופן של הציפורים, על כל הרקע מסביב לכוס המים הוא גם צריך להודות לה’ שהכל נהיה בדברו! (מעובד ע”פ תורה שבכתב וספר מחשבת הכרת הטוב
