התורה מלמדת מה נחשב טוב ומה נחשב רע. הרמח”ל בדעת תבונות מסביר שסוד הייחוד, זה לדעת שגם מה שנראה רע, אם זה מקדם לתכלית, אז זה בעצם טוב. זה רע זמני בשביל מטרה נעלה – בשביל הטוב הנצחי, אז זה בעצם טוב. פעולה טובה זאת פעולה שמקדמת לתכלית, בין היא נעימה ובין אם פחות נעימה. אבל פעולה שלוקחת את האדם אחורה, מרחיקה מהתכלית, אפילו אם היא מהנה, היא לא נחשבת פעולה טובה.
אמנם רק לעתיד לבוא נזכה לגלות את סוד הייחוד, איך כל פעולה זה מחשבת ה’ כדי להיטיב לנו באחריתנו, תהיה הרמת מסך, מגלים שכל מהלך הוא טוב גם בהווה כי הוא מוביל לתכלית. אבל אנחנו זוכים בפורים גם כן להרמת מסך ליום אחד, בפורים מקבלים דעת לראות שהרע הוא בעצם טוב, אם הוא מקדם לתכלית. כמו במגילה שמסתבר שכל הפעולות שנעשו היו בשביל להביא אותנו לתכלית שנרצה את עבודת ה’, למצב של ‘קיבלוה באהבה’, אז גם גזרת המן זה טוב, כי קידם את עם ישראל לתכלית, זה עורר רצונות מחודשים לעבודת ה’, לתורה ולמצוות, לרצות את הגאולה.
בזמן הקמת המשכן הם היו צריכים לשים את הכלים שבנו: ארון העדות, המזבח, שולחן, מנורה, בתוך המשכן. בפרשת פיקודי הם צוו “וידבר ה’ אל משה לאמור, ביום החודש הראשון תקים את משכן אוהל מועד ושמת שם את ארון העדות וסכות על-הארון את-הפרוכת, והבאת את-השולחן, וערכת את ערכו והבאת את המנורה והעלית את נרותיה”. מדוע ארון העדות קודם להכנסת השולחן והמנורה? ומדוע השולחן קודם למנורה? מבאר קדושת הלוי שהמנורה מסמלת את עבודת המידות, היו למנורה 7 קנים ולאדם יש 7 מידות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. אבל לפני המנורה יש שולחן, שולחן זה תאוות האכילה, האכילה משפיעה על המידות, אדם שאוכל בפראות, המידות שלו יהיו פראיות, אדם שאוכל כמו בהמה יתנהג כמו בהמה. לכן קודם כל השלב הראשון זה להביא את השולחן, את העבודה על תאוות האכילה, ורק אז אפשר להביא את המנורה, לעבוד על המידות. כי אדם שאוכל אכילה גסה, לא יעזור אם ידברו איתו על עבודת מידות.
גם האוכל עצמו משפיע על נפש האדם. האחים של יוסף היו אוכלים רגל של ארנבת נעה כדי לקבל גבורה, נבוכדנצר אכל ארנבת חיה כדי לקבל אכזריות. וידוע שאוכלים חיות טורפות אז האדם נהיה תוקפני. אדם שאוכל אוכל לא בכשרות מהודרת, זה גורם לו לעביות החומר שמסתירה לו את אור השם, ל’טמטום הלב’, אטימות על הלב, ולכן זה מוריד לו את הרצונות לקדושה ולעבודת השם. ככל שאוכל אוכל כשר יותר הוא מזדכך יותר ויש לו פחות הסתרה, מתחבר יותר. לכן בשולחן המשכן היה ‘לחם הפנים’, כי הלחם משפיע על הפנימיות של האדם. בנוסף מה שאדם שמע וראה בזמן האכילה זה משפיע לו על הנפש, על הרגשות וההתנהגות, אם תוך כדי אכילה שומע חדשות על צרות ודברים עצובים, יילך לו כל מצב הרוח וייכנס לעצבות מתמשכת ומשם ייפול לדיכאונות.
לכן אומר רבי נחמן שהתאווה הכי חשובה לתקן לפני הכל זה תאוות האכילה, עוד לפני תאוות ממון ושאר תאוות, כי היא הבסיס שבלי עבודה על תאוות האכילה יהיה קשה לתקן את שאר התאוות. בפגישות אם רוצים לבדוק את המידות והעדינות של השני, כדאי לראות איך הוא אוכל, אם אוכל בפראות וגסות ולא מסיים לאכול, או בעדינות, ולפי זה אפשר לדעת אם הוא עדין או גס.
אבל עוד לפני השולחן והמנורה יש את ארון העדות, שיש בתוכם את לוחות הברית, התורה. התורה היא עוד לפני השולחן והמנורה. התורה מטרתה ליישר לאדם את המח, את החשיבה. אנחנו מנוהלים ע”י מחשבות הילדות שלנו בצורה אוטומטית. רוב העולם מנוהלים עם דפוסי חשיבה שאימצנו בילדות.
אם מישהו שומע בילדות שאישה טובה זאת אישה שאופה, זה מה שייכנס לו לראש, ואם אשתו לא תשקיע כ”כ במטבח כמו שציפה הוא יהיה מאוכזב מאשתו. הדיבורים ששמע בילדות ינהלו אותו אח”כ כשיתחתן. אבל ברגע שמודע שזה רק מחשבות שנכנסו לו בילדות והוא עכשיו מספיק בוגר לנהל את המחשבות שלו, אז יתגבר על האכזבה. יודע שאשתו אוהבת אותו גם אם היא לא מראה לו את זה בדרך שהוא חשב שצריך להיות.
או אם אישה שמעה בילדות שגבר טוב ואוהב זה גבר שקונה לאשתו מתנות, ואפילו אם זה יהיה הגבר הכי מקסים שמביא לה יותר מזה, מביא לה בית ואהבה, היא בתוכה תהיה מאוכזבת כי ציפתה למשהו מסוים. והיו זוגות שהתגרשו בגלל ציפיות מיותרות כאלו. כי פירשה את זה שהוא לא אוהב אותה מספיק. לימדו אותה בילדות שככה גבר מראה לאישה שהוא אוהב אותה.
מה שמנהל את החשיבה שלנו אלו דפוסי חשיבה שקיבלנו מההורים, מהחברים, השכנים. לכן אם יש אכזבה מבן הזוג צריך לבדוק מאיזה מקום זה בא, האם זאת ציפייה אמיתית שלנו, או ציפיות לא רלוונטיות שהחדירו לנו בילדות ולא באמת מעידות על כלום.
ילד שגדל עם אבא רודן, תקיף ביקורתי, אם לא יעשה עבודה עם עצמו הוא יהיה גם רודן ותקיף עם ידיו, כי הבין שזה נקרא חינוך. או שיבטיח לעצמו שלא יהיה כזה וייתן לילדים הכל בלי גבולות, ממתקים, כסף, ללכת לאן שרוצים ולחזור מתי שרוצים… לא מצליח לחנך את הילדים כי מרגיש שהוא חונק. מי שמנהל אותו זה הילד שבתוכו שנהיה קיצוני לצד השני.
אם אישה מתחתנת מתוך מחשבה שמריבה יוצרת פירוד וריחוק, מריבה גורמת לגירושים, כי כך ראתה אצל הוריה שהתגרשו, אז כל פעם שיהיו תקלות עם בעלה היא תפחד להביע את דעתה שמא היא תחווה נטישה ותשמור בפנים כמו המן, “וימלא המן חימה” עד שתתפוצץ. או גבר שמתחתן מתוך מחשבה שאצל זוג מושלם אין תקלות, כי מעולם לא ראה את הוריו רבים לידו, אז יתאכזב לאחר כמה חודשי נישואים..
“וירא המן כי אין מרדכי קורע ומשתחווה לו וימלא המן חימה”, המן שתק ולא הראה כעס על מרדכי, אלא התמלא בכעס פנימי שהלך וקצף, וזאת שתיקה רועמת עד שבסוף מתפוצצים. לכן נכון לספר מה כואב לו ובפרט בזוגיות צריך לשתף רגשות גם שליליים. אם אחד מבני הזוג סגור ושותק ולא משתף ברגשות, אם קורה משהו ויש שתיקה וכעס פנימי זה מוביל לפיצוץ. “וימלא המן חימה”, הוא סופג בפנים עד שמתנפח ובסוף רוצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. לא הולכים לישון עם עצבים, לדבר מה שכואב. אם השני לא אומר מה מפריע לו, הוא מתחיל לפתח שנאה, ההבלגה הזאת עושה נזק בשלום בית, עדיף לדבר עם תקשורת נכונה, בכבוד, והעיקר ללכת לישון נקיים כדי לקום בבוקר חדשים.
גם על עשו, סבא של המן נכתב, “ויסתום עשו את יעקב… ויאמר עשו אל ליבו, יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי” – שנאה כבושה בלב. לעומת זאת מרדכי ישר מוציא את הכאב ולא משאיר אותו אצלו, “ויזעק זעקה גדולה ומרה”, “ויגד לה מרדכי את כל אשר קרהו”, הוא משתף את אסתר. אנחנו מבקשים בתפילה דעת, “אתה חונן לאדם דעת”, אבל בפורים אנחנו מצויים “חייב איניש לבשומיא עד דלא ידע”, לשחרר את הלחץ של האדם, שייפתח, נכנס יין יצא סוד. בפורים זה זמן להוריד את המסכות, לדבר. מגילת אסתר, לגלות את ההסתר, את מה שמסתירים בתוכנו.
הבריאות הנפשית תלויה בלתת ביטוי נכון לרגשות. לדעת לנתב אותם ולקשר אל עבודת השם, לעשות עבודה עם הרגש, לדוגמא אם מרגישים כעס לבקש שהלוואי שככה נבער בלהט לעבודתו יתברך. מרגישים תאווה, אהבה למשהו אסור, לנתב אותה לתשוקה וגעגוע אל השם.
התורה עוזרת לדייק את המחשבות, “ושמת שם את ארון העדות”, התורה עוזרת לדייק את דפוסי החשיבה. אם אדם חושב שאשה טובה זה אישה שעובדת ואופה, זה לא אומר כלום היא יכולה להכניס גם אותו לתנור. ואם אישה חושבת שגבר טוב זה גבר שמפרנס, אבל אין לו מידות, זה לא גבר טוב. התורה מעידה מי אישה טובה, “אישה יראת השם היא תתהלל”, אישה שמחפשת לעבוד על המידות, על הפנימיות. וגבר טוב זה מי שעושה עבודה על המידות, עובד על האגו, חי באמונה ובענווה, מחפש את קרבת השם.
“אדם כי יקריב מכם קורבן לה'”, במקום, אדם מכם כי יקריב קורבן. מפרש רבנו יונה, “ועיקר הקורבן בא מכם, היינו מעצמותיכם, שתקריבו את עצמכם להשי”ת, “שלא ישאר שום אנוכיות, ישות ותאווה כלשהן, שום דבר, אין עוד מלבדו, שהכל בטל ומבוטל להשי”ת”. אדם צריך להגיע למצב של ביטול וענווה. “ויקרא”, א’ קטנה, הספר פותח בענווה. המפתח שלנו לתיקון הוא השאיפה לאותה מידה נשגבת, מידת הענווה. זהו הקורבן שלנו, שנקריב את כל הישות המנופחת שלנו לעבודת ואהבת השם, לחיבור השלם ביננו לבינו. רוב המריבות והסכסוכים שיש בין אדם לחברו זה בגלל האגו. אם אחד מבטל את האגו שלו, את החשיבות שלו, אז לא יהיה לשני עם מי לריב. ככל שמקטין את האגו שלו, ממעט את עצמו, השם נגלה אצלו יותר ומראה לו שהוא פועל ומהווה את הכל בכל רגע.
התורה מעדנת ומזככת את נפש האדם. לכן התורה היא לפני שבכלל מתחיל לעבוד על התאוות והמידות. ולבסוף “וערכת את ערכו והבאת את המנורה והעלית את נרותיה”, תעריך את השני, תביא את עבודת המידות גם אם זה עדיין לא מושלם. התורה מלמדת לפרגן לזולת על כל פעולה שעושה גם אם זה לא שלם ומושלם. “וערכת את ערכו”, לפרגן לבעל על השטיפה גם אם לא שטף מתחת לספה, בלי הערות וביקורות. להעריך אותו אפילו אם מצליח להתאפק 5 דקות עד שהגיב לאשתו שפגעה בו, זה מראה שמתחיל לעשות עבודה, מתחיל להפנים וליישם, מספיק שהתחיל “וערכת את ערכו”, להעריך את זה.. להעריך את הילד על המאמץ על שיעורי הבית, גם אם יש לו כמה טעויות. התורה מלמדת להעריך את הטוב שכן יש.
רק אדם שמחובר לתורה, יכול להינצל מכל החושך והבלבולים של העולם הזה. כי העולם הזה הוא “תוהו ובוהו וחושך על פני תהום”, אבל מי שמחובר לתורה שמכונה מים (אין מים אלא תורה), אז זוכה להתחבר ל“רוח אלוהים מרחפת על פני המים”, מחובר לרוח אלוהים, ואז לא מרגיש אבוד ומבולבל בחושך, זה מיישר לו את הדעות והמחשבות המשובשות, התורה מלמדת מה נחשב טוב ומה נחשב רע, ויכול לחיות בשלום. שהרי התורה “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”. אומר ר’ נחמן שמטרת התורה להביא לשלום בארץ, ואין שלום בארץ אם אין קודם שלום בעצמיו, שאדם יהיה בשלום עם עצמו, בשלמות בתוכו.
יהי רצון שנזכה להרמת המסך בפורים נגלה שהרע הוא בעצם טוב אם מקדם לתכלית, ונתעורר ברצונות מחודשים לתורה, למצוות ולקרבת ה’, נזכה ל’קיבלוה מאהבה’. פורים שמח!
