וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת “לעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת” לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם… בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.
שואל ה”אור החיים” מהו “לעשות” את השבת, וכי בני ישראל עושין את השבת, השבת מתקיימת מגזרתו של מלך?
ומיישב האור החיים כשבני ישראל מוסיפים מחול על הקדש, יוצא שהם “עושים את יום החול לשבת”, ומקדשים אותו בקדושת השבת.
ה”חפץ חיים” היה אומר כמה נואלו קטני אמנה המאחרים לקבל את השבת וממהרים לצאת, הרי כל ששת ימי המעשה יונקים מן הקללה של “בזיעת אפיך תאכל לחם” ורק השבת התברכה בברכת ה’, ואלו המאחרים לקבל את השבת, מאחרים לקבלת ברכתה וממהרים לצאת ממנה אל הקללה.
מוסיף האור החיים הקדוש כי עשיית השבת מתקיימת גם ע”י שלא רק האדם עצמו יקפיד לשמור את השבת לבל יהיה ממנו דבר חול אלא צריך לדאוג כי גם חברו ישמור את השבת, ולא יאמר אדם די לי במה שאני שומר את השבת מלחללו ואם יתחלל מהזולת מה בכך, אלא צריך שיהיה שומר אותו לבל יתחלל כלל, כמו ששומר גינתו ופרדסו שלא יינזקו בין על ידו בין מאנשים זרים.
בעירו של החפץ חיים היה סוחר אחד שהיה מאחר לסגור חנותו בערב שבת, ובמוצאי שבת היה ממהר לפתוח. הוכיחו החפץ חיים ואמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה,
היו היה גוי כפרי שלא ידע קרוא וכתוב, והיה מביא את סחורתו לשוק מדי שבוע, והיה מוכר אותה לסיטונאי.
בכדי לדעת כמה שקים הוא מוכר לסוחר, היה מוריד את כובעו, ועל כל שק שמוריד שם הסוחר הקונה מטבע, ואח”כ סופרים את המטבעות ויודעים את מספר השקים, כי בדרך אחרת יכול הקונה להערים עליו, אבל כשהקונה בעצמו שם מטבעות איך חשש שיגנוב אותם.
והנה הכפרי מוריד שק, והסוחר שם מטבע, עד שהכובע נתמלא במטבעות. הכפרי חיכה עד שהסוחר לא ראהו, ולקח חופן מטבעות ושם בכיסו והסוחר אף שהרגיש בו, עשה עצמו כלא ראהו, ואמר בלבו שיבוסם לו, הלא מעצמו הוא גונב, ואחרי שהוריק כל העגלה, ספר את המטבעות ושילם לו בהתאם.
הכפרי הלך שמח בהרגשה שרימה את הסוחר. בחזרתו לכפרו, סיפר לחביריו איך רימה את הסוחר, וגנב ממנו חופן מטבעות.
אך חביריו צעקו עליו טיפש.. הלא משלך גנבת, ועל כל מטבע שגנבת הפסדת שק.
אמר החפץ חיים לסוחר, הלא כל ששת הימים מתברכים מהשבת. ככתוב בזוהר (בשלח ד’ סג) “כל שיתא יומין מניה מתברכאן”, וכל שמאריכים את השבת הברכה שורה ביתר שאת לששת הימים, ואילו אם מקצרים את השבת גם הברכה מתקצרת. (מעובד ע”פ ספר תורת ישראל)
