“אִם עַל תּוֹדָה” יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן..
על פסוק זה אומר המדרש (תנחומא סימן ו), אם על תודה יקריבנו והקריב, ראה היאך הקדוש ברוך הוא סולח לעונותיהם של ישראל.
אמר הקדוש ברוך מי שחטא מביא קרבן כפרה, מי שיש לו פר יביא פר, מי שיש לו איל יביא איל, ומי שאין לו ולא כלום, יביא דברים שנאמר (הושע יד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה’ ותאמר שהוא מקובל, אמר הקדוש ברוך הוא הן נשלמה פרים שפתינו, למה, “שאין תשובה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מן ההודיה”, לכך נאמר אם על תודה יקריבנו.
דברי המדרש צריכים ביאור – איך ייתכן שאדם שחטא על ידי שמודה לקב”ה עוונותיו מתכפרין.
רבינו יוסף קארו בספרו שלחן ערוך הלכות תפילה (סי’ נא) כותב שמזמור לתודה יש לאומרה בנגינה שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה. וצריך להבין מהי מעלת מזמור לתודה יותר מכל השירות.
חז”ל בגמרא (שבת קיח:) אומרים שמי שקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. וביאר הכתב סופר (דרשות שבת הגדול) שבהלל השבח וההודאה הם על הניסים המיוחדים שנעשו לאבותינו מחוץ לדרך הטבע כדוגמת ניסי יציאת מצרים, ועל הנהגה זו יש להודות בזמנים המיוחדים בלבד. ואילו בכל יום תמיד יש להודות להקב”ה על הטובות שבכל יום עמנו תמיד בכל עת ובכל שעה. ולכן מי שאומר בכל יום הלל הוא מחרף ומגדף שאינו מודה על הנסים שבכל יום.
יתירה מכך, חיוב ההודאה אינו רק על הסוף שאדם יצא מהסכנה ומברך הגומל חסדים טובים מצד הכרת הטוב, אלא חיוב ההודאה מתחיל מהרגע שנכנס לסכנה והלאה, שהרי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. ומי שהיה בסכנה ונצול מודה לה’ על הטוב שגמלו והנס שאירע לו בהצלה, אבל באמת צריך להודות גם על הסכנה, כי זאת עשה לו אלוקים שישוב מדרכו הרעה או שתבוא לו טובה לבסוף. וכן כתב סופר על התורה (פר’ צו) על הפסוק שלנו אם על תודה יקריבנו. אמרו חז”ל במדרש רבה (פ”ט ב.) זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי (תהילים פ”נ) יכבדני אין כתיב כאן אלא יכבדנני כבוד אחר כבוד. גם על ההצלה וגם על הסכנה.
לפי זה מובן את המעלה של אמירת מזמור לתודה בכל יום בניגון, שהרי דוד המלך אומר בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהילה הודו לו ברכו שמו כי טוב ה’ לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו. לכאורה פתח בהודאה וסיים באמונה, לפי שעיקר ההודאה זוהי האמונה התמידית בשגרת החיים ניסיך שבכל יום עמנו, ולא רק הודאה חד פעמית על מעשה מסוים אלא לעולם חסדו, ללא הפסקה כלל, ולהאמין שכל מה שמבטיח מקיים דור ודור אמונתו.
וכשאדם מודה על הסכנה וגם על ההצלה מתעורר בו הרהורי תשובה והוא שב בתשובה שלמה, ולכן מעלתו כמביא קרבן, שהרי כל מטרת הקורבן שאדם יחזור בתשובה וישוב מדרכיו, ובזכות כך יזכה להצלחה וישועה כל ימי חייו עלי אדמות.
