וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י ה’.
מכאן נלמד דין מורא מקדש, כמו שכתב הרמב”ם (הל’ בית הבחירה פ”ז ה”א): “מצות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר: ‘ומקדשי תיראו’, ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שציוה על יראתו”.
בשם בעל התוספות יום טוב מובא כי מי ששותק בבית הכנסת זוכה לאריכות ימים ו”שיבה טובה” – ראשי תיבות “שיבה” שתיקה יפה בבית הכנסת.
פעם הגיעו זוג לרב העוסק בהשכנת “שלום בית”. מספר הבעל” “כבוד הרב, הבעיה התחילה עוד כשהיינו בחדר היחוד, ביום חתונתנו!”.
אחרי החופה נכנסנו יחד לחדר יחוד, אחרי יום שלם של התעלות, תפילות וצום, מותשים ורעבים, על השלחן היה מונח מעט אוכל. טעמנו משהו, ולפתע הטלפון הסלולארי שלה מצלצל. היא נכנסה עם הסלולארי כשהוא פתוח לחדר יחוד. הוא צלצל – והיא ענתה. בעוד שאני יושב וממתין שהיא תסיים את השיחה.
פנה הרב אל האשה ושאל: “האם זה נכון מה שהוא מספר?” והאישה ענתה: “זה נכון, אך הוא לא הציג את התמונה בשלמותה!”
“החברה הכי טובה שלי, שברה את הרגל יום לפני החתונה, ונאלצה לעבור ניתוח. כך יצא שביום החתונה היא היתה מאושפזת בבית החולים, מחלימה מהניתוח. כל החברות שלי הגיעו לחתונה חוץ ממנה. לפני החופה שוחחתי עימה בטלפון והרגעתי אותה, ואחרי החופה היא התקשרה לאחל לנו מזל טוב. האם לא חסד גדול הוא לדבר איתה, כשהיא כה בודדה בבית החולים? ”
“הרב מבין?” – אמר הבעל – “היא אפילו לא מבינה את הבעיה, וזו הבעיה הגדולה מכל! היא הרי דיברה עם החברה הזו ביום שלפני החתונה ארבע שעות, בבוקר יום החתונה שעתיים, ולפני החופה עוד חצי שעה. בדיוק באמצע השהות הקצרה בחדר היחוד היא הייתה מוכרחה שוב לדבר איתה?”.
“ואל יחשוב כבוד הרב שהעניין הסתיים אז” – המשיך הבעל לתאר את סבלו. “כיום, כמה שנים אחרי החתונה, יש לנו, ב”ה, כמה ילדים ובקושי מוצאים אנו זמן לעצמנו. והנה סוף סוף, נסענו פעם אחת לחתונה רק אני והיא, כאשר הילדים נשארו בבית עם בייביסיטר, ואת הדקות הספורות הללו של הנסיעה המשותפת, היא מנצלת לפטפוט עם חברותיה – בפלאפון כמובן… מרגיש אני את עצמי כמו אחת מחברותיה, ולא החשובה שבהן”…
ובכן לאמיתו של דבר את המעשה הנ”ל לא שמעתי מרב העוסק בהשכנת “שלום בית” אלא ראיתיו במו עיני בבית הכנסת – “חדר היחוד” שלנו עם הקב”ה: יהודי מגיע לבית הכנסת – חדר היחוד, להתיחד עם בורא עולם. במשך כל היום אדם נמצא בחוץ, עסוק בעיסוקים שונים, ולמשך זמן לא ארוך הוא מתייחד עם הבורא, בבית הכנסת. ובכן, יהודי מגיע לבית הכנסת כשמכשיר הטלפון הנייד שלו פתוח, באמצע חזרת הש”ץ המכשיר מצלצל, ו-לא יאמן כי יסופר, הוא עונה: “אמן… אה-הה…”.
עכשיו הזמן לדבר עם חבר? הרי דברת איתו קודם חצי שעה, אתמול שעתיים, בדיוק בחדר יחוד הנך מוכרח לדבר איתו?! ומיודעינו אפילו לא מבין מה הבעיה… (ומתוק מן האור)
