וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה’…
מפני מה נתעקרו האמהות? מפני שהקב”ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. (שיר השירים רבה).
הסבא מקלם זצ”ל שואל – צריך להבין מטרת התפילה שהרי יסוד התפילה היא בקשת צרכי האדם, ולכאורה כל מה דעביד רחמנא לטב עביד וכשם שחייב אדם לברך על הטובה, כן חייב לברך על הרעה שאין דבר רע יוצא מאת הקב”ה. נמצא שאף הצרות והרעות הפוקדות אותנו נעשות לטובתנו.
מעתה יש לשאול היאך יבקש האדם לשנות רצון הקב”ה, והלא הכל נעשה לטובתנו ואין זה רע אלא טוב, ומדוע נצרכים להתפלל כדי שיענה ה’ יתברך על בקשותינו הרי השי”ת יודע כל מה שאנחנו צריכים?
הביאור הוא כי יסוד התפילה הוא לחזק בלבותינו את יסודות האמונה וההשגחה… לקבוע בלב האדם יסוד זה שאין שום מקרה בעולם, וכל מה שאדם מקבל בעולמו הוא רק מגזירת הבורא יתברך שמו. כנאמר באני מאמין שהוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים, וכיון שכל טבעי האדם מנוגדים לאמונה בהשגחה, שתולה הכל במראה עיניו וסובר שכוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, לכן קשה מאד העבודה בהשרשת יסודות האמונה. משום כך קראו חז”ל בגמרא תענית (ב.) לתפילה “עבודת הלב”, כי עבודה רבה וקשה היא עבודת התפילה להשריש בלב אדם יסוד האמונה שאין מעשיו פועלים מאומה והכל בגזירת עליון.
הגמרא יבמות (סד) מביאה בשם רב יצחק ששואל מפני מה היו אבותינו עקרים, ומשיב, מפני שהקב”ה מתאוה לתפילתן של צדיקים.
מבואר שטעם הדבר שהאבות הקדושים היו עקרים לא בגלל שהקב”ה לא רצה שיהיו להם ילדים, אלא מפני שהקב”ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, לכן ברא את האבות עקרים כדי שדבר זה יגרום להם להתפלל ולבקש רחמים.
לפי זה יש לומר שיתכן שכל בעיה שיש לאדם היא כדי לעורר אותו להתפלל, והיינו שלפי מה שנתבאר שיסוד ענין התפילה הוא שהאדם יכיר וידע שהוא נתון בידיו של הקב”ה ורק הקב”ה יכול לעזרו ולסייעו. יתכן שמלכתחילה זאת הייתה המטרה של הצרה שעברה על האדם כדי שיגיע להכרה זו, וכאשר הוא מתפלל להשי”ת שיסיר ממנו את הצרה ומכיר בכך שהוא נתון בידיו, אם כן מעתה אין כל צורך בצרתו ואין כל סיבה שסבלו יוסיף ויימשך וממילא בטלה צרתו מאליה.
ולכן מותר לאדם ואף מוטל עליו להתפלל ולהתחנן לה’ שיחלצו מצרותיו מאחר שמלכתחילה זאת הייתה מטרתה של הצרה לעוררו שיתפלל לה’ ויכיר בכך שהוא נתון בידיו. (אור יחזקאל אמונה עמוד קפ”ו).
