שלמה המלך אומר במשלי (ו כג) “כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר”.
המצוה קרויה “נר”, מה הוא “נר”, בית קיבול לשמן, והתורה נקראת “אור”, היינו מה שדולק בתוככי הנר. ולכן, כמו שהנר – בית הקיבול לשמן – ללא אור אינו כלום כי אם הנר לא דולק אין בו שום תועלת, כך אם אדם עושה מצוות ולא קובע עיתים לתורה, לא מתייגע בתורה – לא שווה מאומה. לכן הדבר הראשון הוא: זה קיום המצוות שיהיה בית קיבול לתורה, אך ההמשך העיקרי הוא הדלקת האור, איך מדליקים את האור על ידי לימוד התורה, וכדברי חז”ל (מגילה טו:) “ליהודים הייתה אורה זו תורה” שהאור יעלה את השמן שבנר “להעלות נר תמיד”.
בתקופתו של הגאון רבי יהודה אסאד זצ”ל, חי בעיירה יהודי פשוט אחד, שהיה שמש בבית הכנסת. שמידי יום בהעלותו ובהדליקו את נרות בית הכנסת, היה לובש את ה’גָרְטֵל’ שלו, ואומר ‘לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות “כבדו את ה’ באורים”, והיו הדברים יוצאים מפיו בכוונה יתירה.
פעם הזדמן הקצב של העיירה לבית הכנסת בעת הדלקת הנרות של השמש, והמראה הזה הלהיב גם אותו במאוד ושאל אותו האם הוא מוכן למכור לו את זכות המצוה הגדולה הזו של הדלקת הנרות, ואף נקף בסכום כסף גדול מאד שישלשל לידיו באם יהיה מוכן לעשות את העיסקה,
השמש, כמובן, סירב בכל תוקף להעביר את המצוה לקצב. אבל זה לא ויתר. החליט השמש ללכת לרבי יהודה אסאד ולהיוועץ בו. מששמע הגאון, יעץ לשמש להעביר לקצב את המצוה, ולדרוש ממנו זהוב אחד על כל יום. אבל, הוסיף רבי יהודה אסאד ואמר אל תשתמש בכסף זה שיתן לך הקצב. הנח אותו בצד, למשמרת.
למרות הקושי השמש ציית לאב”ד העיר, וכך, מידי יום ביומו מגיש הקצב סכום זהוב אחד לשמש בית הכנסת, וניגש להדליק את הנרות, השמש, מצידו, הניח את הכסף בקופה מסוימת, ולא נגע בו. במשך השנים התקבץ סכום כסף אדיר.
והנה, יום אחד פוגש אחד מבני הקהילה את הקצב בביהכ”נ, והוא בוכה בקול גדול. כששאלו מה אירע, סיפר הקצב שאירס את ביתו ואין לו כסף לממן את הנדוניא. הגיעו הדברים לאזניו של רבי יהודה אסאד, קרא הגאון לשמש בית הכנסת, ואמר לו כדברים האלה, עתה הגיע זמנך להשתמש בכסף ולעשות בו מצוה גדולה. קח את כל הכסף ששילם לך הקצב ששילם לך הקצב במשך כל השנים, והנמצא באוצרך, ומסור אותו ל…קצב, כדי שיוכל להשיא את בתו בכבוד.
השמש, טהור הלב, לא אמר מילה, ועשה כמצווה עליו. מדהים הוא שכאשר ספרו את הזהובים שהיו בקופה, היה זה הסכום המדויק שהתחייב הקצב לנדונייתה של בתו – בדיוק. לא זהוב אחד יותר, ולא זהוב אחד פחות.
הקצב היה סבור שהוא נותן את הכסף לשמש, ולבסוף התברר שהיה זה למען עצמו, כדי שיוכל להשיא את בתו בכבוד, ע”י המצוה העצומה שקיים השמש בהדלקת הנרות המיוחדת שלו, זכה שהתגלגלה לידו זכות נפלאה של הכנסת כלה. הדלקת נרות זו גרמה להדליק נרות של קודש גם בנשמתו של הקצב, שהיה אדם פשוט, והתלהב מאוד מהמצוה. (מעובד מספר תפארת בנים ח”א ע’ ק).
