למה לא כל יום שבת?
‘כיף לכם הדתיים’, אמר לי חברי דביר, קצין האג”ם [=אגף מטה] של האוגדה. היה זה באחד מימי ראשון לפני כשני עשורים, עת כיהנתי כרב אוגדה ברמת הגולן. באותה שבת שהינו במפקדת האוגדה שתי משפחות, שלי ושלו, במסגרת התורנות הקבועה שלנו.
‘מדוע’? שאלתי אותו, והוספתי להקשות: ‘מה ראית אצלנו שכל כך מיוחד, שאתה מציין עובדה זו?’
דביר התקרב ובמבט רציני אמר לי: אתמול במהלך יום השבת, מבלי שתבחין, ערכתי השואה בין משפחתך למשפחתי. לאחר שסיימתם להתפלל, ישבתם לסעודת שבת ברוגע ובנעימות. במהלך הסעודה שרתם שירי שבת, שוחחת עם הילדים, התעניינת בלימודיהם, שמעת אותם מספרים פרשת השבוע. ואילו אני מצאתי עצמי באותו זמן מתארגן עם בני משפחתי ליציאה לטיול – בילוי השבועי.
ואם תשאל מה רע בכך, הרי הנסיעה, כמו גם הבילוי עצמו, מגבש את המשפחה ומאפשר לנו זמן איכות. הרי שבסיכומו של יום, שבנו לביתנו לאחר יום עמוס בחוויות, אבל לא מצאנו לנו זמן שבו ישבנו כולנו יחד, זה עם זה. גם במהלך הטיול כל אחד היה עסוק בפלאפון שלו, בקשר עם ידידיו, והזמן הזה לא באמת מהווה זמן איכות להאזין זה לזה.
עד היום זכורה לי שיחה מכוננת זו. חז”ל אומרים: “אמר לו הקב”ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך והודיעם” (שבת י ע”ב). הדברים המרגשים שאמר דביר, ברגע של גילוי לב אמיתי משקפים את הצורך להיערך לשבת, ולהקדיש תשומת לב לייעול ושיפור הזמן המשפחתי מיוחד הזה.
השומר שבת הבן עם הבת
שולחן שבת מהווה הזדמנות שבועית, ולעיתים היחידה לפגוש את כל בני המשפחה. עלינו לנצל שעת כושר ייחודית זו, שמאופיינת ברוגע של העדר מפריעים חיצוניים, כדוגמת המכשיר הנייד, וואטסאפ, מיילים ועוד. את זמן האיכות הייחודי הזה נקדיש לבני משפחתנו. נעבור עם ילדינו על החומר שלמדנו במסגרות החינוכיות, נאזין בקשב רב לדברי התורה שיספרו.
אחד העקרונות בחינוך הוא “לעשות עסק”. ‘לדבר על…’ , ‘לעסוק ב…’ ועוד. בקידוש של יום השבת אנו מצטטים את הפסוק “וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם” (שמות לא, טז). כחלק מהנחלת השבת לילדינו, עלינו ‘לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת’, לעסוק רבות בענייני יום השבת, בהיבט ההלכתי, כמו גם בהיבט הרעיוני.
הרב זילברשטיין שליט”א, בספרו ‘שבת בשמחה’ מספר אודות אברך שהזדמן לו לראות, כשהוא יושב בבית הכנסת ומעיין בספר סיפורים על גדולי ישראל. הרב תמה על שאברך זה, הידוע כמתמיד גדול, מעיין בספר סיפורים במקום ללמוד סוגיה בתלמוד או לעיין בספר למדני, ושאל אותו מה הביא אותו לעיין בספר זה דווקא.
האברך, שלא נעלב מהשאלה, השיב לתמיהת הרב שכאבא למשפחה ברוכת ילדים, מוטלת עליו הזכות והחובה לחנך את ילדיו. הילדים נהנים מאד מסיפורים אלו, הוסיף האברך ולכן זוהי חובה המוטלת עלי לא פחות מלימוד תורה.
מתי מתחילות ההכנות לשולחן שבת?
בשולחן שבת מושקעים מאמצים רבים. אם המשפחה טורחת וחושבת כיצד לגוון את התפריט. אך האם נערכת גם הכנה לתוכן הרוחני / המשפחתי? לְמָה שיהיה בשולחן עצמו, מעבר לצד הגסטרונומי? מה יהיו נושאי השיחה, מה תהיה התקשורת בין בני המשפחה?
במהלך השבוע מומלץ להכין את החלק התורני של שולחן שבת. כשם שהתבשילים לא יתבשלו מעצמם, כך גם הרעיונות שיעלו על השולחן, ראוי להם שייעשו לאחר מחשבה תחילה. עלינו לדעת ששולחן שבת אל לו להתנהל כבדרך אגב ויש להיערך אליו כראוי.
חז”ל מספרים לנו, כיצד נערכו חכמי התלמוד: “תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה, אומר: זו לשבת. מצא אחרת, נאה הימנה, מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן, מידה אחרת הייתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ‘ברוך ה’ יום יום’ (תהילים סח, כ)”.
הגמרא מביאה שתי גישות כיצד יש להיערך בקניות לשבת, הראשונה של שמאי. כשמצא בהמה נאה, היה מכין אותה לשבת. אם לאחר מכן מצא בהמה אחרת נאה יותר, היה שומר אותה לשבת ואוכל את הראשונה ביום חול. נמצא שגם אכילת הבהמה הראשונה היתה לכבוד שבת. לעומת זאת הלל, במצב דומה לזה של שמאי, היה אוכל את הבהמה הראשונה ביום חול לפני שמצא בהמה שניה נאה יותר. הלל היה בוטח שימצא בהמה נאה לשבת. ופסק המ”ב בסי’ רנ ס”ק ב: “והסכימו הרבה פוסקים שגם הלל מודה שכדברי בית שמאי עדיפא טפי”.
מסיימת הגמרא ואומרת: “תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך”. מבאר רש”י: “מאחד בשבת שלך תן ליבך לשבת הבאה”. כלומר, החל מהיום הראשון בשבוע, הכן את צרכיך לשבת הקרובה. שמאי מורה לנו שההיערכות לשבת מתחילה מיום ראשון בשבוע, ונמשכת לאורך כל השבוע עד הדקות האחרונות שלפני הדלקת נרות.
בדורנו אין כמעט משמעות להלכה זו, שכן כיום המזון ב”ה מצוי בשפע מוצרים רב, וניתן להשיג כמעט הכל במשך כל ימי השבוע. ובכל זאת חשוב לתכנן ולהיערך לפני ולא נמתין עם מרבית ההכנות ליום שישי.
כתב ה’חפץ חיים’ בספרו ‘נדחי ישראל’ (פרק לז ס”ק א): “ואם הוא יודע שבערב שבת לא יהיה לו פנאי להתעסק, להכין צרכי שבת מחמת איזה אונס, ואין לו אדם אחר שיטרח בעבורו, מחויב להקדים את עצמו מבאמצע שבוע להכין איזה דבר לכבוד שבת, כדכתיב ‘זכור את יום השבת’, ור”ל להיות זוכר תמיד השבת כדי לקדשו ולענגו”.
ממליץ מאד להכין ‘תכנית היערכות לשבת’, שמטרתה להכניס שבת בצורה ראויה ולא להגיע לשבת כשאנו “סחוטים כלימון”. נחלק את המטלות שניתן לבצע בתחילת / אמצע שבוע. בתכנון ניתן גם להגדיר “קוים אדומים”, מה מסיימים עד יום חמישי, כדוגמת קניית פרחים לשבת, שניתן לרכוש גם ביום חמישי, כמו גם אפיית המאפים לשבת. וכך נשאיר ליום שישי את הפעולות שלא ניתן לבצע במהלך השבוע.
