מילים שנאמרו לא יחזרו לאחור לעולם. מילים שלא נאמרו לא יצמיחו מאום אך גם לא יהרסו. המילים הן מתנת שמיים נפלאה שיכולה להוות את הגשר בין האיש לאשתו בתנאי שידעו להשתמש בהן באופן הראוי.
שפה משותפת היא שפה ששני הצדדים מבינים ולכל מילה יש משמעות שעלולה להשתנות. בין אדם לחברו ובמערכות יחסים נדרש זמן לתהליך שיוביל לאוצר מילים מתואם בין שני הצדדים, ושפה של שני בני זוג מתהווה ומעשירה את עצמה לאורך שנות החיים המשותפים, החוויות והנסיונות הרבים.
ישנם זוגות שמתחילת הנישואין מתחברים בשיחה זורמת שמאפשרת קירבה לעומת זוגות שכל נושא שעולה מעורר אנטגוניזם ונגרר לוויכוח. כאשר הם מגיעים לייעוץ הם מצהירים שהם כל הזמן רבים ושיש כל הזמן צעקות בבית כאשר כל צד מרגיש שהוא ה’בסדר’.
ישנם גם זוגות שהתקשורת בינהם זורמת מתוך קירבה והבנה עד שהם נתקלים בנושאים מסויימים עליהם אינם מצליחים לגשר. לעיתים הבדלי מנטליות גורמים לקצר תקשורתי. כל צד ראה בביתו דפוסי התנהגות שונים, השקפות שונות ביחס להתנהלות בנושאים כמו ניהול כלכלת הבית, היררכיה, מטלות וחלוקת תפקידים.
בני הזוג יעשו בחכמה אם ישבו ויבררו בינהם מה חשוב ומשמעותי לכל אחד מהם וכיצד הם יכולים לסלול נתיב חדש יחודי לשניהם ויצרו את המרקחת המשפחתית של עצמם שלא חייבת להיות דומה למשפחות המוצא שלהם אך למרות הכל משמרת ערכים ועקרונות חינוך, מסורות והנהגות מהעבר.
כבוד הדדי למורשת השונה ירקום מארג שיוביל להעשרה של כל צד ויהווה מודל התנהגותי של אחדות משפחתית לצאצאים.
מאזני האשם
אחד ממרעילי התקשורת הבין אישית היא הנטייה להאשים. כאשר אחד הצדדים מאשים את זולתו בנושא מסויים הוא הניח כביכול על כף המאזניים משקולת. בן או בת הזוג, כאקט של התגוננות, ינקוט בהאשמה נגדית וכך יחזיר כביכול את האיזון על ידי משקולת בצד השני. כך ימשך ‘מאבק המשקולות’ שעל פי רוב מסתיים בריב, רוגז, חוסר הבנה הדדי ואת העיקר בני הזוג פספסו – את היכולת להגיע לפתרון אפקטיבי.
הדרך הנכונה היא להעיר את תשומת ליבו של הזולת לנושא שמפריע או להביע צורך אישי במקום להטיח האשמה. כך בן הזוג לא יחוש צורך להתגונן ויגדלו הסיכויים שהעניין ייפתר.
לעיתים הזולת מגיב ברצון טוב אך לא תמיד מצליח לממש את מה שמצפים ממנו. כאן נכנסת לתמונה חשיבות של דיאלוג שיתופי – לשבת ביחד, לדעת להקשיב אחד לשני מתוך התעניינות ברחשי הלב ההדדיים ולחשוב על פתרונות. לבדוק ביחד מה יקל על בן הזוג ליישם את הדברים ועל מה אפשר להתפשר ולוותר ועדיין שני הצדדים יהיו שבעי רצון.
טעויות יכולות להוביל למלחמת האשמות או להפך, לאפשר קירבה מכך שבני הזוג יחושו בטחון רגשי מעצם הידיעה שיזכו להבנה ותמיכה.
תאום ציפיות
לפני הנישואין בני הזוג מבררים את אופי הבית שעומד להבנות ועושים תאום ציפיות. לעיתים לא מסכמים באופן מובהק איך ייראו חיי הנישואין, אלא מסיקים מסקנות ממה שבן הזוג סיפר על עצמו, ומכאן עלולות להיגרר מחשבות, משאלות וציפיות שלא תואמות את המציאות.
ללא שיחות הבהרה והגדרת הציפיות לאחר הנישואין בני הזוג לא יידעו על האכזבות של בני זוגם שבינתיים צוברים מטענים של כעסים. מטבע הדברים וויתורים והימנעות מברור הדברים יגרמו להתפרצויות על נושאים אחרים.
השיח המשותף להגדרת הציפיות נכון בכל שלב בחיי הנישואין. הדינמיקה של המצבים המשתנים מזוג מאורס לזוג נשוי מציבים אתגרים רבים ובוודאי כשנולדים ילדים. הציפיות יכולות להיות בעלות משקל בנושאים כמו מגורים, חינוך, פרנסה או למודים.
לעיתים מפתיע כמה לא פשוט להגיע להבנות מול עניינים כביכול משניים, כמו ציפייה של האשה מבעלה ליחס מסויים מול הוריו, או צורך של הבעל שאשתו לא תשתף את הוריה בכל דבר ולהפך. ציפייה לסדר ונקיון או רצון של האשה שהבעל יעזור עלולים להפוך להרסניים בלי פרופורציה למשמעותם בחיי הבית. אפילו צורך לקבל מחמאות או הבעת הערכה לעשייה כביכול שגרתית בבית עלולה לצבור תסכולים.
מרגישים אי נחת ותסכול? שבו ללבן את הדברים, תרשמו הסכמים וצאו לדרך חדשה. תנסו להיות קשובים לצד השני, ואם זה קשה לבד, כדאי לפנות לקבלת ייעוץ. לפעמים אחד מבני הזוג מוותר לאורך חודשים ושנים למען שלום הבית, אבל זה מתנקם בקשר. הרבה פעמים הצד המוותר מתרחק רגשית, מה שמביא לנתק או לרדידות של הקשר.
כאשר האמון הרגשי נסדק צריך זמן לשקם את הקשר. גם כאשר כבר פונים לייעוץ צריך להימנע מלצפות לתוצאות אינסטנט. קל לפגוע ולהרוס אך התיקון הינו תהליך שדורש זמן. לעיתים צריך לבנות מחדש דימוי עצמי חיובי, לשנות תפיסת עולם של חלוקת תפקידים, ליצור ריחוק מבריא ממשפחת המוצא בכדי לבנות מחדש על יסודות יציבים.
מכשילי התקשורת
‘כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם’ (משלי כז יט) אומר שלמה המלך, אך יש מקרים שזה לא בדיוק. קורה שאחד מבני הזוג מאיר פנים אך בן או בת הזוג מתרחקים, דוחים ומפרשים כוונות אחרת. עלולות להיות לכך מספר סיבות וחשוב לברר את שורש הבעיה. בדרך כלל אלו מטענים רגשיים שנצברים. מקרה לדוגמא הוא זוג שלא היתה ביניהם תקשורת רגשית. כל נסיונותיה של האשה להתקרב ולהתחבר גררו אדישות מצד הבעל. האשה התלוננה על כך שבעלה לא מתייחס אליה. בתגובת הבעל מתברר שהיא מתבטאת כלפיו בזלזול ומרבה לפגוע בו, ולכן הוא נסגר. עם זוג כזה עובדים על תקשורת לפתרון קונפליקטים על מנת היא תשנה את צורת הדיבור ותפסיק לזלזל או להשפיל. חשוב גם לברר מדוע היא מתבטאת באופן שמשפיל את בעלה. במקרה זה התגלה שהיא בחרה בעל סבלני וותרן אבל גדלה עם אבא תקיף וסמכותי ובאופן לא מודע וותרנותו של הבעל נראתה בעיניה לא גברית.
סיבות נוספות רבות ומגוונות עלולות לגרום לתגובה מרוחקת ויכולות לנבוע מהעולם האסוציאטיבי של אחד מבני הזוג. לדוגמא אשה שגדלה ללא אב מתקשה להסתגל לדמות גברית בבית ומרגישה איום, או בעל שנזכר במורה המענישה כאשר אשתו מביעה מורת רוח.
כאשר המושגים של כל אחד מבני הזוג שונים, אפילו תגובות הומוריסטיות ניטרליות עלולות להתפרש כפגיעה או זלזול. שיחת הבהרה בין בני הזוג צריכה להערך באווירה נעימה ובנחת ולא ברגעי לחץ זמן, טירדה ועייפות. כדאי לשאול אחד את השני למה התכוון באמירה מסויימת, איך נהגו בבית הוריו במצבים דומים ואז להסביר את התחושות האישיות ולהחליט יחד על סגנון הדיבור שיאפיין את השיחות ביניהם.
חשוב להגדיר ביחד הנהגות וערכים כך שיתהווה אמון הדדי שימנע רגישות וחשדנות. בשעת מריבה צריך להימנע מהטחת עלבונות ומלאמר לבן או בת הזוג כמה הם דומים להורים שלהם כבקורת. מילים פוגעות ומשפילות גורמות לנזקים שקשה לתקן. צריך להציב מטרות משותפות ולהביט קדימה על השינויים הרצויים.
טעות לקטוע את הזולת באמצע הדיבור בתואנה שכבר מבינים את מה שרצה לומר. השלמת משפטים כאשר המאזין מנחש את כוונת הדובר, נותנת לזולת תחושה שאין סבלנות להקשיב לו. כאשר בן הזוג מתעקש להמשיך לדבר, צריך לאפשר לו מתוך הבנה שעצם ההקשבה גורמת לו הרגשה שנותנים מקום לתחושותיו וגם אם לא הכל פתיר זה מרגיע אותו.
כשאדם אומר: ‘אין לי עם מי לדבר!’ משמע שהוא חש שהזולת מסרב להבינו. במקרה כזה בן הזוג צריך לבחון שנית את הדברים ששמע ולשקול את תגובתו מחדש. מותר וחשוב לדעת לומר בשעת הצורך: ‘טעיתי’ ‘סליחה’, זוהי יכולת שמשקפת בגרות נפשית רגשית.
תוכן ומשמעות
התפתחות הדיאלוג המשותף חשובה מאד להעמקת הקשר בין בני הזוג אך לעיתים נבלמת בעקבות החיכוכים שמקבעים את נושאי השיחה בתחומים הטכניים של ניהול הבית והילדים. סדר היום התובעני גם אינו מותיר זמנים רגועים לשיחה שקטה ונינוחה. העמקת הקשר תלויה בשתוף הדדי ובחוויות משותפות. אוצר המילים המשותף שילווה את השיח במציאות יאפשר להביא לידי ביטוי התייחסות ושיתוף של כל אחד מבני הזוג.
תכנים חדשים יעשירו את הקשר כאשר בני הזוג ישתפו חומרי לימוד או הבנות ורגשות שנרקמו בליבם בעקבות נסיונות שהם עוברים. אם בני הזוג ישכילו להקשיב, לתת משוב חם ומזדהה, ישתדלו להיות קשובים וינסו להבין מה חשוב בזמן אמת לצד השני לשמוע זה יבנה גשר בין שניהם.
מילים תומכות הן נכס. הן מרגיעות, מעודדות בשעת הצורך ומהוות ביטוי של השתתפות ושמחה בהצלחות של הזולת. חשוב לדעת להחמיא, לפרגן, וגם להודות ולהזכיר לעצמנו את הזכות שיש לנו לחיות עם בן או בת זוג שבחרנו בהם.
אחד הטיפים המוצלחים למנוע שחיקה זה לזכור להעריך את מה שבן או בת הזוג עושים למעננו ולמען הבית ולא להתייחס אליהם כמובנים מאליהם. אפילו מעשים קטנים של שגרה יומיומית כמו כוס קפה שבעל הכין לאשתו או הסיר החם שהאשה השאירה לפני שיצאה לעבודה חשוב שיזכו לאמירת תודה ולחיוך. ההתייחסויות הקטנות אך המשמעותיות יזרימו חיוניות לתקשורת ולדיאלוג. למרות שתמיד יש עדיין על מה לעבוד ולשפר ביחד, חשוב לאסוף רגעי חסד של תקשורת אמיתית, של דיאלוג כנה, חמים, אוהד ומייקר את זולתנו בחיבה. חשוב לזכור תמיד שאין שלימות אך יש רגעים מושלמים וצריך לאוספם ולשומרם כאוצר יקר.
—————————
מקורות
כהן הרב ש. הבית היהודי, הוצאה עצמית, תשנ”ז, בני ברק
בצרי הרבנית ס. הנישואין משימה, הוצאת מכון הכתב, תשנ”ד, ירושלים
גינזבורג י. ברית הנישואין, הוצאת גל עיני, תשנ”ז, כפר חב”ד
