הגמרא (שבת קנב.) מספרת לנו על שיחתם של רבי ורבי שמעון בן חלפתא על תופעות הזיקנה בגוף האדם: “מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך? אמר ליה, סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתים נעשו שלש, משים שלום בבית בטל“.
אנו מאמינים שבתחום זה של פסיקה והוראה יש להקפיד ביתר שאת על חינוכו של מורינו הגרב”צ אבא שאול זלל”ה שאין למורה ההוראה לענות לשאלות עליהן הוא נשאל, אלא עליו להיות מכוון לענות לשואלים ששאלו אותו, שכן לא הרי שואל פלוני, ומצבו האישי התרבותי והמשפחתי, כהרי מצבו של שואל אלמוני.
ובאמת שכל המונח בארבע אמות של הלכה והוראת ההלכה, הלא יודע הוא היטב שבפסיקת ההלכה ישנם שלשה שבילין. השביל האמצעי הוא דרך המלך העוסק בפסיקה בימים ובמצבים רגועים ושלווים, וזוהי הפסיקה הרגילה והמקובלת על פי כללי הפסיקה היודעים והמפורסמים, וכפי הנכתב בספרים המקובלים, ועל ראשם ועל צבאם הנפסק בשלחן ערוך לדורי דורות.
מימין לשביל המרכזי ישנו מסלול העוסק בחומרות, בהנהגות של פרישות ובדרך של חסידות, שגם זה הוא מקצוע בפני עצמו המצריך שימוש חכמים והבנה רחבה ועמוקה בתחום זה. ומצד שמאל לשדרה המרכזית ישנה דרך מורכבת ורגישה המיועדת למצבים מיוחדים של שעת הדחק, ושל מצבי דיעבד ושל שעת הצורך ומקרים מיוחדים. שם ישנו כח גדול ועצום של “תורה שבעל פה” וכח הוראה ומסורת פסיקה, וכללי פסיקה מיוחדים אשר דורשים ידע ובקיאות עצומה לצד שימוש חכמים ותבונת הוראה מיוחדת, בכדי להשכיל ולהורות מתוך המסגרת ההלכתית כהוראת שעה כפי הצורך המקום והזמן.
אנו מוצאים שבתחום הוראה רגיש זה של “שלמות המשפחה” על המורה להיות עירני ורגיש להבין מתוך השאלה ומתוך השואלים את מצבם ומצוקתם, ולהיות מתון מתון בכדי לבחור עבורם את המסלול הראוי והמתאים לאותו זמן.
ובהקשר זה נציין לשניים מרבותינו בעלי החסידות שהדגישו כל אחד בדרכו עד כמה בעניינים אלו המסלול שצריך להיבחר בסגנון ההוראה הינו גמיש ומצריך שיקול דעת וחכמה. ה“ישמח משה” (פרשת קדושים) כותב: “קדש עצמך במותר לך מתקיים ע”י שני דרכים, או שממאס במותרות, ולפעמים ההיפך, כמבואר בשו”ע שמשביע עצמו מן ההיתר כדי שלא יבוא לידי איסור, והכל לפי מה שהוא אדם באותה, שעה ובלבד שיהא כוונתו לשמיים, והיינו גם כן קדש עצמך במותר לך שעל ידי המותר הוא מקדש על עצמו שלא יבוא לידי איסור, וגם אם עושה לכוונה זו הוי עבודה לשם ב”ה וב”ש ומקדש עצמו והבן”.
וב“דרך פיקודך” (מצוה לה, חלק הדיבור יז) כתב: “בכלל המצוה ואזהרה הזאת (של לא תנאף) לעשות פעולות שלא יבוא לידי עבירה, היינו בעת המצטרך, ומתיירא מיצרו שלא יתגבר עליו, ישביע מן ההיתר, כמו שמצינו ברבא במעשה דחומא דביתהו דאביי (כתובות סה.) וכמו שמצינו באבא חלקיה שהלכה אשתו מקושטת לקראתו (תענית כג:) ומצינו בחכמים ראשונים דפקיע שמייהו דמכרזי מאן הוי ליומא (יומא יח:) ומי שאינו נזהר ומפקח על דרכיו בענינים כאלה לשם שמיים הוא בכלל אזהרת לא תנאף לא תגרום ח”ו ניאוף”. ישמע חכם ויוסף לקח.
בשעה טובה ומוצלחת שמחים אנחנו שמחים להודיע על פתיחת בית ההוראה “שלמות המשפחה” הייעודי והייחודי, אשר נושא על שכמו את האחריות לתת מענה הלכתי והשקפתי מדוייק בכל הקשור להלכות צניעות וקדושת הבית היהודי, המאוייש בצוות רבנים מומחים בתחום הספציפי של שלמות המשפחה. “ויהי נעם ה’ אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו”!
