התורה מלמדת אותנו מהן תכונות האופי הנדרשות על מנת לבנות ולהעמיד בית יהודי איתן. כדקבעי וכדקיאות. תכונות אילו נלמדות מהדמויות הקדושות ומאבות האומה הישראלית.
עם ישראל מכונה כך על שם ישראל, הוא יעקב, אבי האומה הישראלית. כמו כן, העם היהודי מכונה בשם זה על שמו של אבי השבט, הוא יהודה בנו של ישראל אבינו.
בפרשיות בספר בראשית, מתארת לנו התורה את תהליך הקמת בית ישראל על ידי האימהות הקדושות, ועל הולדתם של בני יעקב, הלו הם שבטי ישראל. התורה מוסיפה ללמדנו מבעד לכל המאורעות כיצד נבנו והתכוננו בית יוסף ובית יהודה וכיצד מצא לנכון יעקב אבינו לפני פטירתו לברך דווקא את יהודה יותר מכל בניו במלכות באומרו אליו “גור אריה יהודה מטרף בני עלית…” ורש”י מבאר “סלקת את עצמך ואמרת מה בצע כי נהרוג את אחינו”.
גם במעשה תמר הודה יהודה ואמר “צדקה ממני” (בראשית לח, כו), ולפיכך בורך כי “לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שלה ולו יקהת עמים” (בראשית מט, י). התרגום מפרש “לא יעדי עבד שולטן מדבית יהודה וספרא מבני בנוהי עד עלמא, עד דייאתי משיחה דדילה מלכותא וליה ישמעון עממיא” (ע”כ). כלומר יעקב אבינו מברכו ומייעדו למלך שהמלכות תינתן לו ואליו ישמעו העמים.
נשאלת השאלה האם זוהי סיבה מספקת שרק בגלל שיהודה הודה שממנו הרתה תמר כלתו יזכה הוא לגדולה עצומה שממנו תצא המלוכה והמשיח הגואל באחרית כל ההיסטוריה? ובעיקר, מה נוכל ללמוד ממעלותיו, והאם נוכל גם אנו ליישם את המעלה הנשגבה שבה ללא ספק תלויה הגאולה במתחם הפרטי שלנו עם בנינו, בנותינו ונשותינו ?
ראשית, עלינו להכיר את כוחות נפש האדם. חז”ל מלמדים אותנו שהבושה הינה העונש הגדול ביותר בעולם העליון וכי שם אין כיצד להסתתר מפניה. הנשמה עומדת נכלמת על חטאיה, שם הם גלויים לכל וכלל אין צורך בהתנצלות או במילים אלא בהודאה על המעשים בלבד. אכן, כך הוא עולם האמת ומדתו של אבי האומה הישראלית “יעקב” היא מדת האמת – “תתן אמת ליעקב” (מיכה, ז, כ). תכונה זו של “אמת” הינה התכונה היסודית של אומתנו – “תורת אמת נתן לנו”.
היישום השלם של מידה זו מתבצע על ידי ההודאה על האמת גם במחיר כבד של בושה נוראה או הפסד גדול ואפילו במקום צער. את תכונתו זו היסודית של יעקב מיישם יהודה במלא עוצמתה בעולם של בחירה במקום בו אפשר היה להתעלם, אפשר היה להסתתר מפני הבושה ואפשר היה לא לקחת שום אחריות על המעשים שממילא נעשו בסתר ובהעלם מעיני כל במקום להודות עליהם ברבים בגלוי.
הודאה זו נאמרת על מעשה מביש שיש בו קלון וכלל אין ספק שהודאתו של יהודה תפגע בכבודו, במעמדו ובמעלתו בעיני כל ותביאהו לידי ביזיון. במצב כזה מטבע האדם להתחמק מלהודות על האמת על מנת להציל את עצמו וזאת חרף הידיעה הברורה שתוצאת ההכחשה תסב נזק בלתי הפיך או מוות לזולתו.
היות ובטבעו “אדם קרוב אצל עצמו”, ברגעים אלו טבעו האנוכי מתגלה ו”האמת נעדרת”, ובעיקר חשוב לו להישאר זך ונקי בעיני אחרים מבלי שתדמיתו החברתית תפגע. תכונה זו המהווה התנערות מאחריות במצבים קשים איננה תכונה ראויה אך היא חלק מטבעו של האדם ונפשו הבהמית אליה הוא נסוג ברגעים של הישרדות.
תכונה זו רחוקה היא מן האמת, רחוקה היא מן האחריות ורחוקה היא מן הנתינה. יהודה היה זה שבעצמו אמר “הוציאוה ותשרף” על כי הרתה לזנונים, כיצד יהודה שהיה מכובד ונעלה בעיני כל הבריות ובעיני אחיו לא די שאומר שטעה בפסקו אלא מודה בכך שהיא הרתה מלא אחר אלא ממנו?
אילו היה יהודה מכחיש את הסימנים מי היה מאמין לתמר? מה גם שכל הדרמה התחוללה רק לאחר שכבר הוציאוה לשרפה כדבריו לעיני קהל רב שנוכח במקום, היש בושה גדולה מזו?
יהודה מתגבר על רגשותיו ואומר “צדקה ממני” – ממני היא הרה. הוא לא בוש והודה על האמת מפני שחותמו של הקב”ה אמת. מעשה אביר זה נעשה על ידי יהודה ברגע הראשון שהאמת התבררה לו ללא שהות. מתוך אחריות ומתוך מידת האמת נבנתה מלכות בית דוד מיהודה ותמר.
כך גם בחר הקב”ה בדוד המלך שאמר לנתן הנביא מיד וללא שהות “חטאתי לה'” (שמואל ב יב יג) כשנתן הנביא בה להוכיחו.
ומכאן, נלמד גם אנחנו להנהיג את ביתינו שלנו על פי מידת האמת שהיא האמת הפנימית שלנו, ולא להעמיד עצמנו על צדקתנו בשעת ויכוח במקום שהאמת גלויה לנו גם אם הם אינם ידועים לבן זוגנו, ועל ידי כך תבוא גאולה פרטית לבית היהודי וגאולה כללית לעם ישראל כולו.
