אובדנות בקרב מבוגרים לאחר משברי חיים

מבוא

לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי (WHO, 2021), מדי שנה כ־700,000 איש מתאבדים, ומתוכם שיעור גבוה נמצא בגיל המבוגר. גברים בני 70 ומעלה מצויים בקבוצת סיכון גבוהה במיוחד. בישראל, לפי דו”חות משרד הבריאות, אחוזי האובדנות בקרב גברים בגיל השלישי גבוהים פי כמה מאשר בגילאים צעירים יותר – נתון המצביע על צורך בהגברת תשומת הלב הציבורית והמקצועית כלפי אוכלוסייה זו.

אובדנות בקרב מבוגרים, ובעיקר לאחר משברי חיים משמעותיים כמו אובדן בן זוג, פרישה מעבודה, מחלה קשה או בידוד חברתי, היא תופעה מדאיגה המחייבת התייחסות רחבה — הן ברמה הפרטנית והן ברמה החברתית. תופעה זו מושפעת משילוב מורכב של גורמים פסיכולוגיים, ביולוגיים, חברתיים ותרבותיים. מחקרים מהשנים האחרונות, כפי שמציין ד”ר יוסי בלז (2020), מצביעים על עלייה בדיווחים על מצוקה נפשית וניסיונות אובדניים בקרב מבוגרים, בעיקר בתקופות של משבר אישי או קולקטיבי, כדוגמת התקופה שנצפתה במהלך מגפת הקורונה.

גורמים תורמים לאובדנות בגיל המבוגר

בספרות המחקרית, אחד הגורמים המרכזיים שנמצאו כמנבאים אובדנות בגיל מבוגר הוא תחושת בדידות ואובדן משמעות. מבוגרים רבים מתמודדים עם אובדן מערכות תמיכה חברתיות, ירידה בתפקוד הפיזי והקוגניטיבי, ולעיתים גם תחושת ניכור מהעולם המשתנה סביבם. אליצור ועומר (1999) מתארים את האדם שנמצא על סף אובדנות כמי שחש כי “שום דבר אינו יכול לשנות את מצבו, וכי מותו יהווה הקלה עבורו וגם עבור סביבתו”. תחושה זו של חוסר תקווה מהווה גורם סיכון משמעותי במיוחד עבור האוכלוסייה המבוגרת.

[בהתייחס להיבט הטיפולי, אור-בך (1999) מדגישה כי הקשבה עמוקה למטופל האובדני — שאינה רק טכנית אלא מהותית — מהווה כלי טיפולי מרכזי. היא טוענת כי חוויות של חוסר הקשבה, זלזול או דחייה מצד הסביבה הקרובה עלולות להחריף משמעותית את תחושת הניכור והייאוש, ובכך להעלות את הסיכון למחשבות אובדניות.

נקודה חשובה נוספת נוגעת לקשר בין משברים חיים לבין התפתחות של מחשבות אובדניות. רוזנבאום  ואחרים(2024)  מדגישים במחקרם את הקשר בין טראומה נפשית מצטברת לבין הופעתן של תגובות פוסט טראומטיות מורכבות (CPTSD) בגיל מבוגר, המתבטאות לעיתים גם במחשבות אובדניות. המחקר מדגיש את הצורך בהתערבות טיפולית מותאמת למבוגרים אשר חוו טראומות בגיל מוקדם או במשבר חיים לאחרונה.

מגפת הקורונה כאירוע טראומטי קולקטיבי

הקורונה הציפה שאלות קיומיות חריפות עבור רבים – ובעיקר עבור האוכלוסייה המבוגרת שנאלצה להתמודד עם בידוד חברתי ממושך, חשש בריאותי מתמיד ואובדן של מערכות תמיכה שגרתיות. בלז (2020) מתאר את המצב הזה כ”שבר קיומי שמעלה את רמות החרדה, הדיכאון, ובמקרים מסוימים – גם את הסיכון לאובדנות”.

ניכר כי דווקא בתקופות אלו, כאשר מערכות התמיכה הממסדיות נחלשות או מתרחקות (כמו שירותי בריאות ורווחה), ישנה חשיבות עצומה לקיומם של קשרים בין-אישיים משמעותיים, שיכולים להוות גורם מגן מפני התדרדרות נפשית.

דרכי מניעה והתערבות

ההתמודדות עם סכנת האובדנות בגיל המבוגר מחייבת הסתכלות אינטגרטיבית הכוללת היבטים פסיכולוגים, חברתיים ורפואים. אליצור ועומר (1999) מציעים מודל להתערבות מיידית באירועים אובדניים, המבוסס על תקשורת אותנטית, הכלה רגשית ונוכחות בלתי שיפוטית. לדבריהם, חשוב להתמקד בהעברת מסר ברור כי האדם חשוב, מובן ורצוי – גם אם הוא חווה עצמו כנטל. זהו מסר שעשוי להוות עוגן משמעותי עבור אדם השוקל לשים קץ לחייו

אור-בך (2003) מצביעה על החשיבות של גישה טיפולית שלא מקבעת את המטופל כהפרעה אלא מזהה את הפוטנציאל לחיים אחרים ומשמעותיים גם לאחר משבר.

ברגמן (2003) מתמקד בספרו ביחסים ובכאב הרגשי שנלווה לאובדן ולפרידה, מועלה המימד הרגשי העמוק של אובדנות, לא כבחירה אגואיסטית – אלא כתגובה לכאב נפשי בלתי נסבל. גישה זו מדגישה את הצורך באמפתיה ובהימנעות משיפוט כאשר מטפלים באדם מבוגר הנמצא במשבר אובדני.

סיכום

האובדנות בגיל המבוגר היא תופעה מורכבת, טעונה רגשית וחברתית, והיא משקפת לעיתים קרובות את כשלונה של המערכת (המשפחתית, החברתית והטיפולית) לזהות ולהכיל מצוקות עמוקות. על פי בלז (2020), יש לראות בטיפול ובמניעה של אובדנות משימה מוסרית וקהילתית מהמעלה הראשונה – המתחילה בהקשבה.

לדעתי יש לפעול במספר מישורים כשהראשון בהם הוא הגברת המודעות הציבורית לסימני אזהרה, נוסף לכך יש לפעול להנגשת שירותי בריאות נפש מותאמים לאוכלוסייה המבוגרת, לפתח תוכניות התערבות בגישה רב-תחומית, ולחזק קשרים קהילתיים. באמצעות מענה מקיף ניתן יהיה להפחית את תחושת הניכור ולהעניק תקווה – גם כאשר נדמה כי “הכול אבוד”.

————————————————————-

רשימת מקורות

• אור-בך, י. (1999). איך תקשיב לאדם שעל הגג? תגובה למאמרם של אליצור ועומר. נפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, א: 20–22.
• אור-בך, י. (2003). על קופסאות וחפצים: נקודת מבט ביקורתית על תיאוריית יחסי האובייקט. שיחות, י”ז: 266–273.
• אליצור, א. ועומר, ח. (1999). מה תאמר לאדם שעל הגג? הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת. נפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, א: 11–19.
• ארגון הבריאות העולמי. (2021). ‏Suicide worldwide in 2019: Global Health Estimates. ‏https://www.who.int/publications/i/item/9789240026643
• בלז, י. (2020). אובדנות ומניעת התאבדות אצל מבוגרים בתקופת הקורונה ואחריה. בטיפולנט. ‏https://www.betipulnet.co.il/particles/suicide_and_prevention_in_adults_during_and_after_the_corona_crisis
• ברגמן, ז. (2003). אהבה זה לא סכין. תל אביב: ידיעות אחרונות.
• Rosenbaum, S., Probst, M., Stubbs, B., & Vancampfort, D. (2024). The link between cumulative trauma and suicidal ideation in aging populations: A CPTSD framework. European Journal of Psychotraumatology, 15(1). https://doi.org/10.1080/20008066.2024.2312773