“וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים… וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה…וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה’ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה’ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה’ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה’ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה’ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ:
(בראשית פרק י”א פסוקים א’ עד ט’)
הבה. הזמינו עצמכם. כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה או לעצה או למשא. הבה הזמינו.
הבה. מדה כנגד מדה, אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד ואמר (י) הבה נרדה:
בני האדם. אלא בני מי? שמא בני חמורים וגמלים?! אלא בני אדם הראשון, שכפה את הטובה ואמר האשה אשר נתתה עמדי, אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול:
(רש”י שם)
האנושות כולה מרוכזת יחדיו. הם יוצאים ונוסעים מ”קדם” ומגיעים לבקעה בארץ שנער בה הם יושבים. לימדונו חז”ל שזו הייתה בבל. הם מחליטים יחד לבנות “עיר ומגדל וראשו בשמים” כלומר דרך להשפיע מלמטה למעלה. הם הבינו שיש דרך שבני האדם ישפיעו על הנהגת העולם. אכן היה כזה “מגדל” שהיה בנוי למטה והשפיע במרומי מרומים, היה זה בית המקדש. אלא שעדיין, בשחר ההיסטוריה האנושית, לא היה הזמן ראוי לכך, עדיין לא ניתנה התורה ולא התהוותה הדרך הראויה להשפיע מלמטה למעלה, הסיכונים הכרוכים בהשפעה זו רבים היו על היתרונות.
“וירד ה’ לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם”. אין הכוונה חלילה לירידה ממש הרי ה’ יתברך מלא כל הארץ כבודו, אין מקום נעדר ממנו ואין ירידה ועליה לפניו יתברך. המלבי”ם מסביר שיש כאן ביטוי שלראיה למרחוק, ראית ה”אחרית מראשית”, כמו הביטוי של חז”ל “ירדה תורה לסוף דעתו של בו סורר ומורה…”.
הקב”ה ירד לסוף דעתם של בני האדם ורצה לבחון ולראות את תוצאות פועלם. הוא אומר “הן עם אחד ושפה אחת לכולם… ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות”.
האחדות היא הנותנת לבני האדם כוח בלתי מוגבל לכאורה, “לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות!”.
יש מקום להתבונן בדברי רש”י. לדבריו הביטוי “בני האדם” מיותר לכאורה, הרי לא מדובר על בני חמורים וגמלים, מדוע אם כן מדגישה התורה הקדושה שמדובר ב”בני האדם”?
מסביר רש”י שכונת התורה הקדושה היא להסביר שהם נחשבים במעשם כבני האדם הראשון. כמו שהאדם הראשון כפה כביכול כלי על הטובה שה’ ית’ נתן לו, לא ראה אותה, התעלם ממנה ועוד תירץ על ידי כך את הטעות שלו, כך עשו צאצאיו המכונים כאן בפסוק “בני האדם”.
האדם הראשון קיבל את האשה מאת ה’ לטובתו כמו שנאמר “לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו”. כשהוא לא עמד בפיתוי ואכל עמה מעץ הדעת, הוא תירץ את עצמו ואמר “האשה אשר נתת עמדי”. כלומר טעיתי וחטאתי כי האשה, שאתה ה’ נתת עמדי, היא זו שהכשילה אותי וזה לא כל כך באשמתי… כך בדיוק נוהגים צאצאיו של האדם “בני האדם”.
הם קיבלו “שפה אחת ודברים אחדים” ככלים לאחדות אנושית, כלי לתיקון והם משתמשים באחדות הזו כנגד רצון ה’ ית’, משתמשים בה לקלקול. הם פונים זה לזה בלשון הזמנה “הבה נלבנה לבנים”, ושוב חוזרים על לשון ההזמנה “הבה נבנה לנו עיר”. הקב”ה מחשיב את הלשון הזו כי בהשתת העונש עליהם הקב”ה משתמש בלשון “הבה נרדה ונבלה שם שפתם” במידה כנגד מידה. כך רש”י במקום. כלומר היכולת לעשות יחד מאפשרת להם את הבניה ואת העשייה. הם כופים כביכול כלי על הטובה, מתעלמים ממנה ומשתמשים בה כנגד רצון הנותן אותה להם.
הדרך בה סיכל ה’ ית’ את מזימתם הייתה זריעת פילוג ואי הבנה ביניהם. הביטוי החריף ביותר לכך היו השפות שנוצרו על ידי בלילת השפה העברית, השפה שהייתה אז אוניברסלית, לשבעים לשון. “על כן קרא שמה בבל כי שמה בלל ה’ שפת כל הארץ ומשם הפיצם…”. לא רק התפוצה כי אם בלילת שפת כל הארץ… גם אותם אלו הדוברים את אותה שפה בעצם לא מבינים ממש איש את שפת רעהו, לכל הפחות אין הם מבינים את כוונתו. זה עוד ביטוי קשה מאד ל”בלילה” הזו. כל אחד מבין את אותה מציאות לפי אמות המידה שלו. כל אחד מייחס חשיבות או אי חשיבות לפי הנגיעות שלו ולפי הרקע שלו.הדברים כל כך משפיעים עד שאין שניים שרואים את אותה מציאות בעיניים זהות. ידוע ומפורסם מאמר חז”ל “כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינו שוות”.
יש מקום להוסיף עומק בהסבר אי ההבנה בין בני האדם.
כל אחד הרי מבין את עצמו כי הוא לא זקוק להסביר לעצמו את עצמו. את זולתו הוא דווקא לא כל כך מבין ולא “מצליח” להסביר אותו. על זולתו יש לו בדרך כלל ביקורת כי הוא עצמו היה עושה את הדברים באופן אחר או בהדגשים אחרים. השפה, ההסברים הם שלא מצליחים להביע את האמת. זה חלק מהבלילה של בבל. שנים הנתונים בוויכוח או בסערת רגשות רואים באופן שונה את אותם הדברים ואינם יכולים לגשר על הפערים ההולכים ומתהווים ביניהם.
הם זקוקים לאיש ביניים, למגשר, ליועץ, למנחה, למישהו ששניהם יכולים לקבל את דעתו כי הם מעריכים אותו והוא יהיה זה שיכול להוות “מראה קעורה” המראה לכל אחד דברים שבראיה ישירה לא יכולים להיראות.
גם בחיי זוג נשוי מתהווים לא פעם קשיים דומים ונוצרת אי נחת מתמשכת ההולכת ומסלימה. בני הזוג לא יכולים לפתור את הבעיות לבדם. הם זקוקים לסיוע חיצוני, לא מעורב ולא נוגע בדבר.
זה מקומו של מנחה נישואין ומשפחה, של יועץ נישואין. הוא מהווה גורם חיצוני, בעל דעה המקובלת על שני הנתונים במחלוקת. הוא זה שיכול ליצור קשר, חיבור וחברות המובילים לדבקות.
אשרי העוסקים במלאכת קודש זו ואשרי חלקם.
