וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ.
ואל תחשוב, בני, לתפוש על דברי ולומר: ולמה יצווה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזיכרון אותו הנס, והלא בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא יישכח מפי זרענו? דע כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן. ועתה בני, אם בינה – שמעה זאת והטה אוזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות.
דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות…. החינוך בפרשה.
בקונטרס אבני מחצב, שהנה המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל זה קרבן פסח, “בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית” … ואח״כ כתוב “והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה – ושחטו אותו” (יב, ו).
שואל רש״י: ‘ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא ציוה כן בפסח דורות׳ ?…
דהיינו, שאם זה בשביל ביקור ממום אז למה צריך ‘לקנות’ ארבעה ימים קודם, מספיק אז לבקר ממום ולקנות רק סמוך לשחיטתו.
ומביא רש״י דברי חז״ל ‘היה ר׳ מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר “ואעבור עלייך ואראה והנה עתך עת דודים” (יחזקאל טז, ח) הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר “ואת ערום ועריה”. ונתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה. ולפי שהיו שטופים בעבודת כוכבים אמר להם “משכו וקחו לכם” משכו ידיכם מעבודת כוכבים, וקחו לכם – צאן של מצוה׳.
יש ענין של ‘עסק במצוות’, בא תתעסק בידיים עם המצווה, תתנתק מעבודה זרה ותתעסק במצוה, ועל ידי העסק במצווה יהיו להם זכויות להיגאל.
כאשר התחיל הארגון והמיזם של ‘בני אמונים’ לענות אמן על ברכות השחר, מנהל חינוכי בצפון התקשר אלי, וסיפרה, שמציעים להנהלת ביה״ס שאם הם מצטרפים למיזם – יתנו להם סכום שיכול לעזור להם ביידישקייט! אבל יש מי שאומר להם א״א ללכת לפי שגעון של כל גביר … לא שמענו על זה, ואל תכניסו לפה דברים חדשים … והמנהלת אומרת לי – מה לעשות ?… אמרתי לה שאשאל את מרן רה״י זיע״א.
הראש הישיבה חייך אלי במתיקות ואמר לי מה אעשה שזה גם אצלי במנין ככה עושים ובלי כסף … שם היו עשרות אנשים שאמרו את הברכות בקול רם וענו להם אמן, קודם התפילה … הוא אומר לנו לעשות ‘עסק’ מהמצוה!
זה מראה חשיבות ונותן לו רגש מרומם, והראש ישיבה הביא את הגמרא הידועה (שבת לג, ב) על ר״ש בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, שהם יצאו מן המערה, וראו בני אדם שעוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה … הם לא יכלו לשאת זאת, וכל מקום שהם נתנו בו את עיניהם מיד נשרף! יצאה בת קול ואמרה, להחריב עולמי באתם ?!… חזרו למערתכם!
הם חזרו לעוד י״ב חודש, ואמרו “משפט רשעים בגיהנם י״ב חודש”, הם יצאו החוצה, אך רבי אלעזר עדיין היה שורף כל מקום שנתן בו עיניו, זה עוד לא הספיק לו … אבל כל מקום שרבי אלעזר החריב – רבי שמעון ריפא … הוא כיבה את האש. עד שהם ראו יהודי רץ בערב שבת בין השמשות ושני אגודות הדסים בידו … לאן אתה רץ ?… לכבוד שבת!
למה יש לך שתי חבילות ולא מספיק אחד ?… אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור! פה נתיישבה דעתם … גם דעתו של רבי אלעזר … מה קרה ?… אין בזה חיוב, זה לא כתוב … אבל מה הפריע להם עד עכשיו ?… שהם ראו בני אדם עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה … כשעוסקים בהבלי עולם – זה עם כל ה’עסק׳ והגישמאק … ואילו בלימוד – אתה עייף … נרדם … פתאום הם ראו יהודי שעושה ‘עסק’ … רץ … לכבוד שבת … זכור ושמור … אה! פה הם נרגעים … עושים עסק מן המצוות!
עסק מיציאת מצרים! טוצאך … קידוש – זכר ליציאת מצרים, שבת – זכר ליציאת מצרים, תפילין – זכר ליציאת מצרים … אתה חי יציאת מצרים, וככה אתה חי בורא עולם! דבר פשוט מאד
סח מקורבו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ״ל, הרה״ג רבי אבישי תעשה שליט״א:
“פעם התבקשתי להביא את רבינו לסנדקאות. בבריתות, לרוב, היה הוא המוהל. כשחלה וידו הימנית שותקה, הוזמן הרבה להיות סנדק. הגעתי לביתו בשעה היעודה, בעצמו פתח את הדלת, והודיע: ‘מחילה, אם אפשר עוד כמה דקות!׳
תמהתי. ידעתי כמה מקפיד הוא להגיע בזמן. שבע שמחות היה, ידע שלעולם אין הברית נערכת במועד שקבע. אבל שהעיכוב לא יהיה באשמתו. זמנו יקר היה מפז, ותמיד הגיע במועד הנקוב. מה ארע שביקש להמתין?
בצעד נוקשה התקדם לעבר המטבח, הן התקשה בהליכה. פתח ביד שמאלו את ברז המים, אחז בשמאלו את הקומקום ומילאו, הרתיח את המים וניחוח קפה מילא את הבית. התמיהה גברה: ממתינים לברית, ורבינו מכין קפה?
מובן שלא אמרתי דבר. הלב נכמר לראותו אוחז בשמאלו את הספל המהביל ומתקדם בכבדות לחדר הלימוד שלו. הפטיר לעברי: ‘עוד כמה דקות’. מוזר, מדוע שלא שתה במטבח או בטרקלין?
אך נכנס לחדרו, וכבר יצא. עזרתי לו ללבוש את מעילו. התמהמה. הבנתי שהקפה חם. עברו דקות ארוכות, וסרך רגליו שוב לעבר חדרו: ‘הו, כבודו סיים!’, קרא. ‘נלך, איפוא!’.
מהחדר יצא קבצן זקן, לבוש סחבות. עבורו הכין, א״כ, את הקפה … הביט לעברי ושאל: ‘יש מקום גם עבורו?’ השבתי בחיוב. ‘נפלא, יבוא עמנו לברית! מסכים כבודו?’.
הקבצן הסכים. הגענו, רבינו היה הסנדק, ולאחר הברית ביקש מבעל השמחה לארח את הקבצן לסעודה. ביקש: ‘הכן עבורו מנה הגונה. הוא עני רעב!’ …
