בהפטרה, “שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ, קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’׳”.
צריך ביאור לשון הפסוק, שבתחילה אומר עד ה׳ אלוקיך ואח״כ שובו אל ה׳, מדוע השנוי שבתחילה רק עד ה׳ ואח״כ אל ה׳.
מסביר ר׳ ברוך בענדיט מלאסק – דתחילת הפסוק מדבר על עבירות שבין אדם לחבירו וסופו על עבירות שבין אדם למקום.
הרי אמרו חז״ל (יומא פה:) אין יוה״כ מכפר עד שירצה את חבירו, ועבירות שבין אדם לחבירו קודמות לעבירות שבין אדם למקום, לכן בתחילה שובה ישראל עד ה׳ אלוקיך, עד ולא עד בכלל, דהיינו עד ה׳ – עבירות שבין אדם לחבירו ורק לאחר מכן שובו אל ה׳.
ומסופר על רבי דוד בכר שהיה מגדולי הדור בדורו, עד שאפי׳ הנודע ביהודה שהיה תקיף מאוד בתשובותיו מפליג בשבחו הרבה מאוד.
הסיפור ארע ביום נשואי אחד מילדיו, החתונה התקיימה בעיר רחוקה ממקום מגוריו, ומספר שעות לפני החופה יצא לדרך בעגלה רתומה לסוסים, משום מה התארכה הדרך, רבי דוד הביט בשעונו וראה ששעת החופה מתקרבת והדרך עדיין רחוקה, הצטער בליבו על האורחים שמחכים והאיץ בבעל העגלה לזרז את הנסיעה, ובעל העגלה מצידו הצליף בסוסים ככל יכולתו אך ללא הועיל, עבר עוד זמן מה וסבלנותו של רבי דוד פקעה ופלט לעבר העגלון – “שלומיאל” שכמוך אינך יכול לזרז את הנסיעה?
העגלון הגביר את הצלפותיו ובסוף הגיעו לחתונה. לאחר שנסתיימה החופה, שאל רבי דוד בכר את מקורביו היכן העגלון וכשהתברר לו שהעגלון כבר עזב את המקום, לתמיהת כולם ציווה מיד להכין לו עגלה אחרת וביקש מבעל העגלה השני לדלוק אחרי העגלון הראשון, לאחר כמה שעות מצאוהו.
מיד ירד רבי דוד מהעגלה ופנה לעגלון הקודם בקריאה – אנא! מחל לי על שהעלבתיך כשקראתי לך “שלומיאל”! אך בעל העגלה החליט ואמר שלא מוחל לו, תמה רבי דוד – הרי אני מתחרט ומבקש ממך מחילה, הלא ראית שכה מיהרתי להגיע לחתונה בלי איחור. אך העגלון בשלו, לא רוצה למחול, ולא נענה גם להצעות של ממון רב, עד ששאל אותו, רבי דוד מה בכל זאת הוא רוצה כדי שיתפייס ויסלח. ענה לו העגלון – אסלח לך רק אם תיתן לי מחצית מהעולם הבא שלך. לא הסס רבי דוד ונתן לו מיד את מחצית העולם הבא ואז סלח לו.
רואים אנו כמה חשוב היה לו לרבי דוד בכר, שעגלון שעשה לו עוול יסלח לו, עד שנתן לו מחצית מהעולם הבא שלו. ובודאי ציבור שנמצא אחד עם השני במשך כל ימות השנה, לא ימלט שאחד יפלוט מילה בכה והשני יאמר בכה, ע״כ ודאי שצריך לפייס ולבקש מחילה מכל מי שפגענו בו בין במזיד בין בשוגג. (מעובד ע”פ ספר משך הפרשה).
מרן החיד”א בספרו ברכ”י (או”ח סימן תרו ס”ק א) כתב בשם הרי”ף (ר”י פינטו) על עין יעקב יומא פ”ז ע”א שאם לא שב מעבירות שבינו לחבירו גם עבירות שבינו למקום אינו מתכפר, ואסמכיה אמתניתין.
אלא שהחיד”א השיב עליו שלא ניחא ליה למארייהו בהכי דהיינו לו נוחל לקב”ה שנאמר כך. ומיהו כתב הרב מהר”ש גארמיזאן והביאו הרב בפר”ח דבעבירות שבינו לחבירו איכא נמי חלק גבוה, וכל שלא פייס את חבירו גם חלק גבוה אשר בה לא נתכפר.
