קין והבל מביאים קרבן לה’. קין מביא מפרי האדמה – מן הגרוע שבה, והבל מבכורות צאנו. הקב”ה פונה אל מנחת הבל ואילו אל מנחת קין לא פנה. בעקבות כך: “ויחר לקין מאוד ויפלו פניו” (בראשית ד’ ה’). טבעי הדבר שלנוכח אירוע זה חורה לקין ונופלים פניו. והנה הקב”ה פונה ושואל אותו: “למה חרה לך ולמה נפלו פניך?” ולכאורה מה פירוש למה? הרי כתוב מפורש את הסיבה: “ואל קין ואל מנחתו לא שעה”, ואיך לא יפלו פניו? אלא שהקב”ה בא בטענה לקין שגם אם מועדים ושוגים – אין ליפול ברוח ולא לשקוע בעצבות או להתחפר במשבצת הייאוש. גם בתחתית השפל, אסור שיפלו פניך, מלמד אותו בורא עולם. “הלא אם תיטיב שאת”!
כעין זה אמר ה’סטייפלער’ זצ”ל, להרב שלמה לורנץ ז”ל, שאת פרשת השתדלותו של אברהם אבינו להציל את סדום מסיימת התורה במילים: “וילך ה’ כאשר כילה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו” (בראשית יח’ לג’). שלכאורה שלוש המילים האחרונות מיותרות. וכי לא ברור שאברהם אבינו לא נשאר עומד, אלא חזר לביתו? גם כאן באה התורה ללמדינו שגם אם כשלת לכאורה במשימתך, אל תיפול ברוחך. השתדלת להציל את סדום – הצלחת או לא – אתה ממשיך. “ואברהם שב למקומו”, לנקודת ההתחלה, בלי דכדוך, בכל כוחו.
דברים חשובים כתב הרה”ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי”ע (דברי סופרים טז’) וז”ל: אין ליהודי להתייאש משום דבר, בין בעניני הגוף כמו שאמרו (ברכות, י’): “אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים”, בין בעניני הנפש. אפילו נשתקע למקום שנשתקע וחטא בדבר שאמרו ז”ל (זוה”ק ח”א דף רי”ט ע”ב) שאין תשובה מועלת ח”ו, או שתשובתו קשה, או שרואה עצמו משתקע והולך בעניני העולם הזה, אל יתייאש בעצמו לוותר שלא יוכל לפרוש עוד, כי אין יאוש כלל אצל איש יהודי, והשי”ת יכול לעזור בכל ענין.
וממשיך מתוך פרשתינו וז”ל: וכל בנין אומה ישראלית היה אחר היאוש הגמור – דאברהם ושרה זקנים, ומי מילל לאברהם… (בראשית כ’ ז’). שלא עלה על דעת אברהם עוד להאמין בזה. ואפילו אחר הבטחת המלאך, שרה הצדקת צחקה בקרבה, שהיה רחוק אצלה להאמין בידעה זקנת אברהם… וכן זקנתה. ואם היה רצון השי”ת לפוקדם, היה פוקדם מקודם, דלמעט בנס עדיף ולא עביד ניסא במקום שאין צריך. אבל באמת מאת ה’ היתה זאת שיהיה בנין האומה דווקא אחר היאוש הגמור שלא האמין שום אדם ואפילו שרה שתיפקד עוד, כי זה כל האדם הישראלי להאמין שאין להתייאש כלל. דלעולם השי”ת יכול לעזור והיפלא מה’ דבר, ואין לחקור בחקירות למה עשה ה’ ככה.
רבי צדוק הכהן מסביר שהנס הגדול של לידת יצחק כשאברהם אבינו בן מאה ושרה בת תשעים היה לכאורה יכול להתבצע הרבה קודם, כמו אצל יצחק אבינו ורבקה שעשר שנים היתה עקרה משום שהקב”ה מתאווה לתפילתן של צדיקים ולאחר מכן נפקדו. אך מדוע היה אצל אברהם ושרה צורך להמתין זמן כה ארוך? אלא זה ללמדנו שבנין האומה הישראלי בא לכאורה אחרי יאוש, בשעה שנראה שכלו כל הקיצין ואין כבר סיכוי כלשהו, כי אין יאוש בעולם של הקב”ה.
ומוסיף: וכן הישועה דלעתיד נאמר (ישעי’ נג’ א’): מי האמין לשמועתינו… וכן אמרו (סנהדרין צז) דאין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה. ועל כן אמר (ישעי’ נא ב’) “הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם”, ראו התחלת בניינכם שהיה כן אחר היאוש.
במלחמת אברהם אבינו נגד ארבעת המלכים נאמר: “וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות…” (בראשית יד’, יד’) מביא רש”י את דברי הגמרא במסכת נדרים (לב’) רבותינו אמרו שאליעזר לבדו היה, והוא מנין בגמטריא של שמו. יש להבין אם הכוונה אליעזר, שיאמר מפורש: אליעזר. למה נאמר ביתו שמונה עשר ושלוש מאות?! ממתי קוראים לאנשים במספרים?
מפרש רבי צדוק הכהן מלובלין יסוד נפלא. איפה מופיע ביאור של השם: אליעזר? בפרשת יתרו (יח’, ג’) “ושם האחד אליעזר” למה? “כי אלוקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה”. אליעזר זה לא סתם שם, הוא מבטא משהו. עומד משה רבינו על הבמה במדי אסיר, כמי שמוצא להורג, מגיע קוסטינר, משייף את הסכין, ועומד להורגו. אך כאשר שם את החרב על צווארו של משה, החרב נשברת! היה סיכוי למשה רבינו לצאת מזה? אין סיכוי! זה שנעשה צווארו של משה שיש, זה נס. והוא קורא ע”ש כך את שם בנו: אליעזר.
אומר רבי צדוק אליעזר זה לא “אליעזר” זה “318”. מה זה 318? יאוש זה 317, 318 זה אחד מעל ליאוש. כלומר, אין לנו מושג של ייאוש בעולם. מאיפה אנחנו לומדים זאת – מאברהם אבינו שיוצא למלחמה עם אליעזר – 318, המספר הנוסף אחרי יאוש – 317 ללמדנו שאין יאוש בעולם.
כשנודע לאברהם שלוט נשבה, חז”ל עושים חשבון כמה אנשים היו במלחמה הזאת, מלחמת ארבעת המלכים בחמישה. מיליוני חיילים היו שם. בא הפליט ומודיע לאברהם שלוט נלקח בשבי, ואברהם יוצא להילחם נגד 22 מיליון חיילים. איך ניתן? אומר לנו אברהם – לוקחים 318 – אין מושג כזה ייאוש אצל יהודי. יהודי לא אומר ‘אין מה לעשות’. “וירק את חניכיו ילדי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות”, אברהם אבינו יוצא למלחמה מתוך בטחון בקב”ה, שאלוקי אבי בעזרי.
לאחר ההקדמה הזאת מסיים רבי צדוק מלובלין בדברי הגמרא במסכת סוכה: הגמרא מספרת על אישה זקנה שבאה לפני רבי נחמן. אמרה לו: ראש הגלות וכל החכמים יושבים בסוכה גזולה. שכן, כשנתנו לעבדים לעשות סוכה הם סחבו קורות מחצר ביתה של אותה אישה זקנה, וקורות אלה שמו בסוכה של ריש גלותא וכל החכמים יושבים בה. זועקת האישה: ‘כולכם יושבים בסוכה גזולה’ ולא השגיח בה רבי נחמן.
אמרה לו האישה: כך מתייחסים לאישה שלאביה היו 318 עבדים?! התחילה לצעוק ולא היו משגיחים בה. אמר להם רבי נחמן: מה שמגיע לה זה רק הכסף שעולים העצים. כי למרות ויש להחזיר תמיד את הגזלה שגזלו, חששו חכמים שאם נגיד לאדם להחזיר קורה ששם בתוך ביתו ובעקבות כך צריך להרוס את ביתו, הוא לא יחזיר אף פעם. ותקנו תקנה הנקראת: “תקנת מריש” – משלמים את דמי הברזל או הקרש ולא אומרים לפרק את הקורה.
באה האישה שגנבו לה את הקורות לפני חכמים בטענה – אתם גנבתם לי את הקורות. אומר לה רבי נחמן: כמה עולה קורות? נשלם! אך האשה רוצה את הקרש. היא מתחילה לצעוק ולא משגיחים בה. ואז היא אומרת: לאבא שלי היו 318 עבדים. ונראה תמוה – מה קשור להזכיר את העבדים שהיו לאביה? ממה נפשך, אם צריכים להחזיר, אז יש להחזיר. אם לא, אז לא מחזירים. מה זה משנה כמה עבדים היו לו?
אומר רבי צדוק הכהן, האשה לא ידעה מ”תקנת מריש”, היא ידעה שאדם גוזל דבר מסוים, הוא קונה אותו ביאוש בעלים או בשינוי רשות. אמרה האישה, אתם בטח לא רוצים להחזיר את זה כי קניתם את זה בשינוי רשות, ואתם אוחזים שאני התייאשתי. לאבא שלי היו 318 עבדים, אני אף פעם לא אתייאש. אם אני לא מתייאשת, אז אין כאן יאוש, ועליכם להחזיר את הקורות המקוריות. אמר לה רב נחמן: אני יודע שלא התייאשת, אבל יש “תקנת מריש” – אפשר להחזיר את דמי הקורה במקום הקורה.
אומר לנו ר’ צדוק הכהן מלובלין, דע לך שזה היסוד. כל פרשת וירא מלמדת אותנו התורה שאין יאוש בעולם כלל. אסור להתייאש. לא כאשר רח”ל יש לאדם בעיות בפרנסה, לא כאשר יש בעיות של בריאות, לא בבעיות של חינוך ילדים ולא בבעיות של שלום בית. אין יאוש, אלא רק להתפלל אל ה’ ולבקש ממנו.
כדברים הללו אמר הרה”ק ה’אהבת ישראל’ מויז’ניץ זי”ע לחתנו הרה”ק רבי אלטער’ל הוורויטץ מדז’יקוב זי”ע בשעה שבנו הרה”ק רבי מנדל זי”ע הי”ד (אחיו של הרה”ק רבי יהוד’לה זי”ע) נפל למשכב בעודו בילדותו ומצבו החמיר מאוד עד שסכנה נשקפה לחייו. באותה שעה אמר להם האהבת ישראל: הנה, שלשה שותפים יש באדם, הקב”ה אביו ואמו, ומדיני ‘שותפות’ הוא שאם שלשה שותפים עשו עסק יחדיו, אי אפשר לאחד מהם לפרוש אלא ביד שני השותפים האחרים לכפות אותו להמשיך את השותפות (חו”מ קעו טו). אף אתם ב’שותפות’ שיש לכם בבנכם, בידכם הדבר – לכפות כביכול על הקב”ה השלישי שבשותפים שישאיר לכם את הפיקדון היקר בידכם. אך כלל נוסף יש בדיני שותפות, והוא שבאם שניים מהשותפים נתייאשו מן העסק הרי השותף השלישי זוכה בכל הסחורה מן ההפקר. על כן הזהרו שלא ליפול לזרועות היאוש, חיזקו ויאמץ לבבכם לקוות אל ה’, השתדלו והרבו תחינה ובקשה לפני מלך שומע תפילה. ואכן, האב והאם המשיכו להתפלל מתוך תקווה רבה והבן הבריא לאורך ימים ושנים.
רק נוסיף אחד יותר על יאו”ש ובזה עומדים בני ישראל על מעמדם ואין נופלים ח”ו.
