בישראל קיימות שתי ערכאות שיפוטיות העוסקות במקביל בעניינים המרכזיים של דיני המשפחה והגירושים: בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה. שתי הערכאות פועלות לפי אותו הדין. גם בבתי הדין הדתיים וגם בבתי המשפט לענייני משפחה חל הדין האישי, היינו ההלכה היהודית והמשפט העברי כאשר מדובר ביהודים. במקביל יש תוקף לכמה חוקים של מדינת ישראל (כשהחשוב ביניהם הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג) המחייבים גם את בתי הדין וגם את בתי המשפט. לכאורה עובדה זו אמורה הייתה ליצור מצב בו פסיקותיהם של שתי הערכאות דומות, כך שלא תהיה חשיבות לשאלה להיכן יפנה בן זוג שמבקש להסדיר את ענייניו עם בן זוגו. למעשה, קיימים הבדלים ניכרים בין שתי הערכאות. הבדלים אלו נובעים הן מתפיסות שונות לגבי הדין הרצוי, והן מן העובדה שבפועל בתי המשפט לענייני משפחה אינם משתמשים במקורות הקלאסיים של המשפט העברי (היינו התלמוד והפוסקים) ומסתמכים על פרשנות למקורות אלו שנקבעה בבית המשפט העליון. בין שתי הערכאות קיימים גם הבדלים בסדרי הדין. הבדלים אלו מביאים לכך שלעיתים יש חשיבות לשאלה איזו ערכאה דנה בעניין, והדבר יכול להשפיע על תוצאת המאבק בין בני הזוג.
הכלל הוא שהערכאה שאליה הוגשה התביעה בראשונה, תהיה הערכאה שתדון בעניין. בפס”ד פלמן )ראה בג”ץ 8497/00 אירה פייג-פלמן נ’ ג’אורג’ פלמן, פ”ד נז(2) 118) נקבע עקרון כיבוד הערכאות, לפיו כשערכאה אחת החליטה שהסמכות לדון בעניין נתונה לה, על הערכאה השנייה לכבד את ההחלטה ואסור לה לדון יותר בעניין. לאור האמור, הערכאה שתקבע ראשונה למי נתונה סמכות השיפוט היא שתדון בעניין. מכאן נובע מרוץ הגשת התביעות בין שני בני הזוג.
כאשר בני זוג נמצאים במצב העלול להוביל לגירושין, ינסה כל אחד מהצדדים לפתוח את המאבק בעמדת פתיחה שתהיה נוחה לו. עורכי דין העוסקים בענייני אישות מנחים את לקוחותיהם, הבעל או האשה, לבחור בערכאה המתאימה ולפעול במהירות, לפני שבן הזוג השני יפנה לערכאה הנוחה לו, והכל במטרה להשיג את היתרון הטאקטי שמקנה בחירת הערכאה הנוחה לבן הזוג.
תופעת מרוץ הסמכויות מביאה לעיתים קרובות לתוצאות הרסניות. ניתן לומר בוודאות שפתיחת הליך גירושין בהגשת תביעה לבית הדין או לבית המשפט, גורמת על פי רוב לנתק מוחלט בין בני הזוג. כטבעם של דברים, בתביעת גירושין הצד התובע לא חוסך את שבט עטו מן הצד השני, ומציג את יחסי בני הזוג באופן חד צדדי לטובתו ולרעת בן זוגו. הוא מנסה להשחיר את פני בן הזוג ככל הניתן ולצייר את עצמו כצד הנפגע ביחסי בני הזוג וכמי שהקריב קרבנות רבים על מזבח הזוגיות שרק התנהגותו הפסולה של הצד השני מנעה ממנה להצליח. כמעט תמיד, בן הזוג הנתבע מקבל קשה מאד את התביעה. לאחר שהוא קורא את ההאשמות המנויות בכתב התביעה הוא נפגע עד עמקי נשמתו. הכבוד המועט שעוד נותר בין שני בני הזוג המסוכסכים אובד לחלוטין, ואין ביניהם כל תקשורת עוד. מטבע הדברים הצד הנתבע פונה אף הוא למורשה מטעמו (עורך דין או טוען רבני), ומעתה התקשורת בין הצדדים מתנהלת על ידי עורכי הדין.
לגירושין המתנהלים בערכאות משפטיות יש מחירים כבדים. בין בני הזוג המנהלים את ענייניהם בערכאות משפטיות קיים בדרך הכלל מתח עצום, והדבר מקשה עליהם לנהל את חייהם כמקודם. יש לכך השפעה קשה מאד על ילדי בני הזוג, החשופים באופן יום יומי למריבות ולמתח השורר בין הוריהם, ופעמים רבות מתקשים לתפקד גם זמן רב אחרי שהסתיימו ההליכים. יש לזכור גם כי למרות הסכסוך, בני הזוג יהיו זקוקים לשתף פעולה ביניהם לצורך המשך הטיפול בילדיהם, דבר שיקשה עליהם לעשותו לאור המתח הנוצר בעקבות ניהול ההליכים בערכאות המשפטיות. ואין להתעלם גם מהעלות כספית הרבה שיש לניהול הליכים בערכאות השיפוט.
ניתן אפוא לומר בוודאות מוחלטת כי גירושין הנעשים בהסכמה לאחר ניהול משא ומתן בין הצדדים, עדיפים לעין ערוך על פני גירושין הנעשים לאחר ניהול הליכים בבתי המשפט או בתי הדין.
תופעת מרוץ הסמכויות מביאה לידי כך שגם בן זוג המעוניין בניהול משא ומתן על תנאי הגירושין, יזנח אפשרות זו וימהר להגיש תביעה לערכאה הנוחה לו מבחינה דיונית. זאת משום שהוא חושש מכך שפנייה לבן הזוג השני כדי לנהל עימו משא ומתן תביא לכך שבן הזוג השני ימהר להגיש תביעה לערכאה שנוחה לו ויקדים אותו.
למרות זאת, היתרונות שבהשגת הסכם הם כה משמעותיים כך ששווה להסתכן ולנסות לנהל משא ומתן עם הצד השני גם במחיר הסיכון שהצד השני ימהר ויפנה לערכאה הנוחה לו. זאת ועוד, פעמים רבות ההבדלים שבין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט לענייני משפחה אינם כה משמעותיים כפי שנראה מתחילה, כך שאין לזנוח את האפשרות לנהל משא ומתן רק כדי להשיג אולי יתרון טקטי קלוש. על דרך הכלל, עורכי הדין אינם נוהגים להמליץ בפני לקוחותיהם על דרך זו. אחת מהסיבות לכך היא שאם הצד השני יקדים ויגיש תביעה הדבר ייחשב לרשלנות מצד עורך הדין.
אנשי מקצוע רבים העושים מלאכתם נאמנה נוהגים פעמים רבות להמליץ לבני זוג לפתור את ענייניהם בדרך הפשרה. ניתן לומר בוודאות שגישה זו נושאת פרי וזוגות רבים הצליחו לסיים סכסוכים שהחלו באלימות הדדית, בדרכי שלום. בחלק מן המקרים, עצם ההידברות אפילו הצליחה להביא את הצדדים לשלום בית אמיתי, ולאחר שהרוחות נרגעו הם הסכימו לשוב זה לזו ולשקם את יחסיהם.
יחידות הסיוע
ליד בתי המשפט לענייני משפחה קיימת לשכת סיוע אליה ניתן לפנות בהליך של בקשה ליישוב סכסוך. במסגרת הליך זה ניתן לפנות לבית המשפט לענייני משפחה ולהודיע עוד בטרם הגשת תביעה משפטית כי בני הזוג נקלעו לסכסוך ביניהם, וכי בית המשפט מתבקש לסייע להם לסיים את הסכסוך בדרכי שלום והבנה. בעקבות הגשת הודעה זו, בית המשפט מפנה את הצדדים ליחידת הסיוע, בה מצויים עובדים סוציאליים וגורמים מקצועיים נוספים שתפקידם לברר את מהות הסכסוך ולנסות ולסייע לצדדים להגיע לפתרונו בדרך של הסכם. לצורך מיצוי ההליך, בית המשפט מורה על עיכוב הליכים ל- 30 יום. משמעותו המעשית של עיכוב ההליכים היא שבפרק זמן זה יוכלו הצדדים להקדיש את כל מאמציהם להצלחת ההליך ביחידות הסיוע, במטרה להגיע להסדרים מוסכמים, מבלי שיצטרכו להגיש תביעות לערכאות השונות. היתרון שיש בהגשת בקשה ליישוב סכסוך טמון בכך שגם אם ההליך ביחידות הסיוע לא עלה יפה והצדדים לא הצליחו להגיע להסכם ביניהם, יהיה מגיש הבקשה רשאי להגיש תביעות לבית המשפט לענייני משפחה תוך 30 ימים ממועד תום עיכוב ההליכים, כך שגם אם הצד השני יגיש תביעות לבית הדין הרבני בפרק זמן זה, הסמכות בכל העניינים תהיה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
יחידות הסיוע שליד בתי המשפט הן אפוא מוסד מבורך, שיש לקוות כי רבים ישתמשו בשירותיו. בהגשת בקשה ליישוב סכסוך טמונים כל היתרונות – מחד גיסא, הפונה אינו מאבד את הראשוניות שיש לו, ומאידך גיסא הדבר אינו גורר את בני הזוג לניהול הליכים בפני ערכאות שיפוטיות.
למצער, בבתי הדין הרבניים אין לשכת סיוע דומה שיכולה לסייע לפונים לבית הדין ליישב את ענייניהם בהסכמה. כך יוצא שצד החושב שבית הדין הרבני הוא הערכאה הנוחה לו מבחינה דיונית, נאלץ לפתוח בהליך משפטי, למרות שהוא מוכן עקרונית להגיע להסכמות מחוץ לכותלי בית הדין. הקמת לשכת סיוע שתעבוד לצד בתי הדין, יחד עם מתן תוקף חוקי לפנייה שיקנה לבית הדין סמכות דיונית, עשויה לסייע לבני זוג רבים ביותר לפתור את ענייניהם ללא ניהול הליכים משפטיים. לשכה שכזו נחוצה גם לאור העובדה שרבים מן הפונים לבתי הדין אינם מיוצגים ואין בידם מידע מספיק באשר לאפשרויות העומדות בפניהם, וסיוע של אנשי מקצוע שכוונתם לפשר בין הצדדים יכול לקדם את ענייניהם. דא עקא, רבים הם המתנגדים להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים בישראל גם כאשר הרחבת סמכויות בית הדין עשויה להביא ברכה לכל הנוגעים בדבר, כך שלצערנו קשה לראות כיצד יכול צעד שכזה לקרום עור וגידים.
בכדי לטפל בבעיה העגומה של ריצה לערכאות משפטיות במקום פניה להליך גישורי, יש לקבוע מדיניות שיפוטית אחידה שתשרור הן בבתי הדין הרבניים והן בבתי המשפט לענייני משפחה, כך שלא יהיה עוד טעם בפנייה מהירה לערכאה זו או אחרת. הדבר אינו קשה להשגה כלל ועיקר. שיתוף פעולה בין הערכאות השונות, וועדה משותפת שתמליץ על מדיניות קבועה יכול להביא לתוצאה המיוחלת על נקלה, ולהציל אלפי זוגות מתגרשים מן הבעיות הכרוכות בניהול הליך משפטי אותם מנינו לעיל. גירושין
