פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה’ אֱלֹקֵינוּ… פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה… וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ… לֹא יֹאבֶה ה’ סְלֹחַ לוֹ….
התורה מזהירה את האדם לבל יאמר שאמנם הוא מאמין בשכר ועונש אך אינו רוצה לצייר לעצמו את אשר יארע לו ביום המיתה ואחריו, מחשש שמא זכרון מר זה יפגע בעונג החיים.
על כך נאמר: “פן יש בכם איש … והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי”. נדמה לו שהתעלמותו מחשבון נוקב הינה זמנית בלבד, ולדעתו עוד יבוא היום שבו יעמיק להתבונן ולצייר, ורק עתה קשה לו הדבר.
ועל כן הוא מתברך בלבבו ומרגיע את עצמו לאמור “שלום יהיה לי”. באה התורה ומעמידה אותו על טעותו המרה ואומרת שהסיבה האמיתית להתחמקות מעשיית חשבון היא הרצון למלא את תאוות הלב – “כי בשרירות לבי אלך”.
הרמב״ן פונה אל אדם זה ואומר לו: נדמה לך שיש לך זמן רב, ולפיכך הנך דוחה את חשבון הנפש לתקופה מאוחרת יותר ובינתיים רצונך ללכת אחר שרירות לבך. דע לך כי כאשר יגיע הזמן שוב לא יהא זמן זה בידך. לבך יהא אז מטומטם ומגושם מן העבירות, ובלב־אבן כזה לא יתקיים “והחי יתן אל לבו”.
יתירה מזאת, אומר הרמב״ם (בהקדמתו לפירוש המשנה): כאשר המושכלות לוחמות עם המורגשות, ידן של המורגשות תמיד על העליונה. כוונתו לאדם שבשכלו הוא מבין ויש לו ידיעות נכונות בעבודת ה׳, אך עם זאת, בהרגשתו הפנימית הוא מוצא טעם ועונג בחיים החומריים. על מערכה זו אומר הרמב״ם שסופו של ההרגש החומרי לנצח את השכל.
ההסבר לכך פשוט, בידיעת האדם יש להבחין בשני סוגים: אם יאמרו למישהו שלמאכל מסוים יש טעם נפלא, והוא יבקש לברר מהו בדיוק הטעם אשר יחוש האוכל, יש לפניו שתי דרכים. הדרך האחת שיתארו בפניו מה מידת המתיקות ומהו אחוז החמיצות וכו׳. הדרך השניה לטעום את המאכל.
אין ספק שהדרך השניה, שהיא מן המורגשות, ברורה ועדיפה לאין ערוך מן הראשונה, שהיא מן המושכלות. כך הם גם פני הדברים במערכה הפנימית של האדם. את עריבות ומתיקות חיי העולם הזה מרגיש האדם בחושיו, את הידיעות החשובות על תכלית חיי האדם ועל אחריתו הוא יודע רק בשכלו.
ואכן, כל זמן שאינו חש מתיקות בעבודתו הרוחנית, וכל מה שעושה אינו אלא מתוך הרגל, בבחינת “מצות אנשים מלומדה”, יפלו הידיעות השכליות למרמס תחת ההרגשות החומריות של עניני העולם הזה?
לפיכך צריך האדם לעמול הרבה כדי להשליט את השכל על חושיו, עד שירגיש מתיקות ועונג בעולמו הרוחני. כאשר גם המושכלות ייהפכו כן למורגשות, תהא המלחמה נטושה בין המורגשות הרוחניות לבין המורגשות החומריות ואז מובטח נצחון המורגשות הרוחניות כי הן קשורות גם לשכל ומכיוון שהשכל נצחי לכן ירים ידו וגבר. (הגר”א לאפיאן זצ”ל בספרו לב אליהו חלק ג מערכות התשובה י)
מרגלא בפומיה של הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ”ל מפוניבז’ משמו של ה”חפץ חיים” זצ”ל: מסופר במדרש (ריש קהלת רבה) רבי חנינא בן דוסא ראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים, אמר הכל מעלין לירושלים ואני איני מעלה דבר?
יצא למדברה של עירו, וראה שם אבן אחת, ושבבה וסיתתה ומירקה, ביקש לשכור לו פועלים להעלותה אמרו תן לנו חמשה סלעים. ולא נמצא בידו דבר.
לשעה, זימן לו הקב”ה חמשה מלאכים, והסכימו להעלותו ואמרו לו “ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו”, נתן ידו ואצבעו עמהם (וברגע עפו ופרחו) ונמצאו עומדים בירושלים.
לכאורה, שאל ה”חפץ חיים”, תמוה הדבר: מפני מה עיכב הקב”ה עד שחיפש לשכור אנשים, ולא שלח לו המלאכים תיכף בתחילת הענין? ומה פשר התנאי שהעמידו המלאכים לרבי חנינא בן דוסא “ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו”?
אין זאת “המשיך החפץ חיים” אלא ללמדנו שהאדם מחויב לפעול בכל מצב שהוא, ולעשות מצדו את כל מה שניתן לעשות אפילו אם בדרך הטבע המשימה שלו נראית כבלתי אפשרית, ולא מסתבר כלל שיספיק לבצע מחשבתו רק אז שולח לו הקב”ה עזרתו מקודש בדרך נס. רק אחרי שעשית מצדך את כל מה שיכולים לעשות “יבוא הסיוע ממעל”. (אורות חיים דברים – ע’ שכב)
