פתיח
”הנישואין לעולם לא יקבלו חיים חדשים, אלא אם כן הם חיים כאלו שמתוכם צומחים חיי נישואין אמיתיים. והוא – הגילוי של אנשי אנשים את ה’עצמי’ שלהם אחד לשני”
- מרתין בובר (1958, (I and Though
הם ישבו מולי, ולאחר שסיפרתי להם קצת על עצמי והם על עצמם, שאלתי אותם – ”אז מה הביא אתכם אלי?”
הם הסתכלו אחד על השני במבוכה קלה, הנהנו זה לזו, ואז הגבר החל לדבר: ”אני מרגיש שבתקופה האחרונה אני פחות קשוב לה. היא טורחת כל היום ועובדת במשרה מלאה, ואח”כ בבית כל היום עם הילדים. ואני, כל הזמן ביקורתי, לא עוזר מספיק בבית, גם כשאני נמצא אני לא שם. אני ממש מרגיש שהגיע הזמן שאעשה שינוי”.
הנהנתי בראשי, שיקפתי את דבריו, ואז הסתכלתי על האשה ושאלתי אותה – ”ומה הביא אותך אלי?”
היא חייכה במבוכה ואמרה: ”אני לא מבינה על מה הוא מדבר?! תמיד הוא רק מאשים את עצמו בצרות שלנו. זה בכלל לא ככה! אני הבעייתית, אני לא קשובה, אני כל הזמן ביקורתית, ואני חושבת שאני צריכה להשתנות!”
ואז התעוררתי…..
זוג דמיוני כזה מעולם לא פגשתי! זוג בו אחד לוקח אחריות על המצב, רואה את עצמו בלבד ואת השינויים שהוא צריך לעשות ולא מאשים ישירות את השני בצרות של שניהם. לצערנו, המציאות הפוכה.
רוב הזוגות מגיעים לטיפול מהמקום המאשים – כל אחד רואה את השני כאשם במצבם. וגם אם יאמרו, ”אני יודע שגם אני לא מאה אחוז, זה תמיד יהיה הפתיח ל: ”אבל היא……”. כנראה שאדם וחווה הטביעו בנו מציאות של האשמת האחר כבר מימי קדם, כשהם העבירו את האשמה על אכילה מעץ הדעת, אך חשוב שנבין איך זה עובד, מדוע אנו כאלה ומדוע התגובות שלנו הן בדרך כלל תגובות של התגוננות.
”אדם קרוב אצל עצמו” (סנהדרין דף ט, ע”ב) אמרו חז”ל, שכן הוא תמיד יודע לראות את הצדדים החיוביים בעצמו. ובאותו הקשר הוסיפו חז”ל “כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו” (משנה נגעים ב משנה ה), קשה לנו לראות את החסרונות של עצמנו. בפסיכולוגיה חברתית ישנו מושג שנקרא ‘טעות הייחוס הבסיסית’ שמשמעותו – האדם מייחס התנהגות לזולת כתלויה בתכונתו, ואילו כלפי עצמו יסביר בהקשר לסיטואציה. למשל, אם אגיע לפגישה באיחור, הרי שזה ”בגלל הפקקים” (הקשר לסיטואציה), אך אם האדם עמו אני אמור להיפגש יגיע באיחור, זה משום ש”הוא טיפוס שתמיד מאחר” (תכונה).
בהקשר הזוגי, התופעה הזו מתעצמת. שכן כל אחד יסביר את הטעויות שלו כתלויות הקשר – זה בגלל שהייתי עייף, זה בגלל שאני עובדת קשה, זה בגלל שהיא הכעיסה אותי. ואילו את התנהגות השני כקשורה לתכונה – היא עצלנית, היא סתם עייפה כל הזמן, הוא כעסן. נוסיף לזה את העובדה שכל צד לעולם ירצה להיות הצודק בכל דיון או ויכוח, והנה קיבלנו מתכון בטוח להאשמות הדדיות.
מציאות כזו מייצרת תסכול מצד שני בני הזוג. בשלב מסויים, כבר אין את היכולת להביע דעה, שכן היא אינה נשמעת. כל אחד מהצדדים לעולם יראה את עצמו כקרבן/פגוע/צודק, ואת הצד השני כאשם במצב. בשלב מסויים, חוויית התסכול כה גדולה שהיא תתחיל לייצר ביקורת מתמדת ומתחים.
כיצד עושים שינוי?
המוח שלנו משתדל לקצר תהליכים. לפיכך, אנו למדים התנהגויות חדשות ולאחר זמן הן נעשות אוטומטיות אצלנו. כשהחלנו ללמוד נהיגה, היה לנו קשה – לחיצה על המצמד תוך כדי העברת הילוך, לחיצה על הגז במקביל, להסתכל על התמרורים וגם על הכביש, לחפש הולכי רגל או כל מיני סכנות אחרות. אך עם הזמן, נכנסנו לתהליך של אוטומציה. הנהיגה נעשית אוטומטית, ואנו נוהגים בלי לשים לב לכל הנתונים הללו. יש לנו יכולת לעשות דברים נוספים תוך כדי, כמו להסתכל על הנוף ולדבר עם מי שיושב לידנו. זו המשמעות של תהליך אוטומטי – פעולה שאינה דורשת מאמץ קוגניטיבי מאפשרת לבצע פעולות אחרות תוך כדי ביצועה. מתוך כך, אנו גם מפתחים סטריאוטיפים. אנו כבר לומדים לקטלג אנשים או התנהגויות על פי המראה שלהם או על פי התנהגויות מסוימות. אם נראה אדם לבוש באופן מסויים, או שמתנהג בצורה מסויימת כבר נוכל לומר מהן תכונותיו על אף שאיננו מכירים אותו. הרושם הראשוני שנקבל תמיד יהיה אוטומטי, כך אנו חוסכים מאמץ מוחי ומשאירים את המחשבות על “אוטומט”.
השינוי דורש מאמץ קוגניטיבי בו אנו מתחילים להביא בחשבון גם גורמים סיטואציוניים ו”מתקנים” את הרושם הראשוני. אמנם השינוי יתפוס את התודעה ויחסום תהליכים קוגניטיביים אחרים, אך בסופו של זה מה שמאפשר את השינוי.
כך גם בזוגיות. אנו מגיבים בצורה אוטומטית, ולא עוצרים לחשוב או להבין באמת את התנהגות השני. לרוב כבר קטלגנו את בן/בת הזוג, ולרוב בצורה לא מושכלת ולא מחמיאה. מתוך כך אנו מגיעים למקום שאנחנו ”מבינים” את ההתנהגות שלנו, אבל מאשימים את השני בצרות שלנו.
המטרה היא לייצר מציאות הפוכה. מציאות בה אני מנסה להבין את השני, ומתוך כך לא להיות במקום מאשים, אלא במקום מבין. זוהי מהותה של שפת ה”אני-אתה”. מרתין בובר דיבר על היכולת לפתח אכפתיות אותנטית מהצד של השני ולהגיע למצב בו באמת רוצים להבין אותו. מצב זה מייצר ‘דיאלוג’ המאופיין בכך ששני אנשים לוקחים אחריות על המקום שלהם, ורוצים לשמוע ולהבין מה עובר על השני. הם לא מנסים להכיל על השני את עולמם, או לשכנע אותו לראות את העולם כפי שהם רואים אותו. המניפולטור, יתעניין בשני רק אם זה משרת את האינטרס שלו. אבל בדיאלוג, האיכפתיות נובעת ממקום כנה. משמעות ה’אני-אתה’ פירושה ההבנה שיש כאן שני עולמות שפועלים ממקום אמיתי, ואני רוצה להבין את עולמו של השני. במקום כזה, נראה זוגות שיכולים להביע את עצמם בצורה אותנטית ובלי חשש, מתוך ידיעה שינסו להבין אותם ולשהות איתם. כאשר הדיאלוג נעשה בצורה הדדית, הוא מייצר זוגיות מצליחה.
לפיכך, הכלי העיקרי שכדאי להשתמש בו, היא להוריד את הפתיח ”הוא”/”היא”, או ”אתה”/”את” ולומר ”אני”. ”אני מרגישה פגועה” במקום ”אתה פוגע בי”. ”אני אשמח שיקשיבו לי יותר” במקום ”את לא מקשיבה לי”, וכן על זה הדרך. במקום שאני מדבר על עצמי, אני גם יכול לשמוע את השני. ובמקום שאני לא מרגיש מאויים או מותקף, אני גם יכול להקשיב לחווייה של מי שמולי.
בני זוג שמצליחים לייצר לעצמם מציאות של הקשבה אמתית, רצון כנה להבין את השני, דיבור שאינו מאשים אלא לוקח אחריות, הם בני זוג שיצליחו לאורך זמן.
Buber, M. (1958). I and though. New York: Guildford Press
Greenberg, L.S, Jhonson, S. (1988). Emotionalloy focused therapy for couples. New York, London: Guildford Press. pgs. 20-21
