נהרות של דיו ומאות קולמוסים נשברו על התופעה העצובה והמדאיגה של רווקות מאוחרת בציבור בכלל ובציבור שומרי תורה ומצוות בפרט. במאמר זה ננסה להתבונן על התופעה ממספר נקודות מבט: ההורים, הרווק/ה, הסביבה המשפחתית הקרובה והסביבה החברתית.
תאור התופעה
חז”ל מדריכים במסכת אבות: “בן שמונה עשרה לחופה”, ובגמרא מוסיפים בשם רבא: “כיון שהגיע [לגיל] עשרים ולא נשא אומר תיפח עצמותיו” (קידושין כ”ט, ע”ב). אמנם ישנן סיבות שבגינן ניתן לדחות את גיל הנישואין, כמו לימוד תורה והצורך ללמוד מקצוע (עפ”י הרמב”ם-הלכות דעות ה, יא) ומטעמים אלו ישנם פוסקים שכתבו לא לדחות את גיל הנישואין מעבר לגיל 24 (ר’ שלמה לוריא, החיד”א).
קצת נתונים…
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנים האחרונות גיל הנישואין הממוצע עלה בשלוש שנים וכיום עומד על 27.6 (בנים) ו 25.0 (בנות). כתוצאה מהעלייה בגיל הנישואין, אחוז הרווקים בגיל 29-25 עלה מ-28% ל-65% ואחוז הרווקות בגיל 29-25 עלה מ -13% ל-50%. במקביל, אחוז הרווקים “המאוחרים”, בגיל 49-45 עלה מ-3% ל-11% ואחוז הרווקות “המאוחרות” בגיל 49-45 עלה מ-2% ל-9%. מבין היישובים עם יותר מ-10,000 תושבים, תל אביב-יפו מאופיינת באחוז גבוה של רווקים ורווקות – 77% (בגילים 29-25) ו 26% רווקים “מאוחרים” בגיל 45-49. לעומתם, היישובים החרדיים מודיעין עילית, ביתר עילית, אלעד ובני ברק מאופיינים באחוז רווקים נמוך בגילאים אלה: 1-7% בגילאים 25-29 ו 3-17% בגילאים 45-49.
כלומר:
המציאות היום רחוקה מאד מהאידיאל שעליו דברו חז”ל. נראה כי הנישואין לכתחילה נדחים מסיבות של עבודה, לימודי מקצוע וכדומה ולפעמים הדחייה היא בדיעבד – פשוט כי לא מוצאים את החצי השני. כאשר הדחייה היא בדיעבד, היא טעונה מאד מבחינה רגשית. הרווק/ה – בצערם, מצויים בהתמודדות בלתי פוסקת עם הצעות שעלו וירדו, עם ציפיות ואכזבות, עם לבטים רבים במה לבחור ומה חשוב יותר ממה. חוסר הוודאות, יותר קושי לא רק לרווק/ה אלא גם למעגלים שסביבם – ההורים, האחים (במיוחד אם יש אח צעיר ש”מחכה בתור”), המשפחה מורחבת, המכרים והחברים (הנשואים ואלו שגם עדיין מחפשים).
הרווק מול המשפחה הקרובה – ההורים והאחים
אין ספק שלא קל להיות הורה לרווק/ה מבוגר/ת. מצד אחד, ההורה דואג ורוצה לעזור. מצד שני פעמים מועיל וטוב יותר לרווקים שיניחו אותם לנפשם כי הם זקוקים למרחב אישי ופרטיות. ההורים נעים בין רצון עז לעזור ו”לקדם עניינים”, לבין כבוד לילד, לצרכיו ורצונותיו. ההורים רוצים “ללחוץ” מצד אחד אך לא רוצים “להלחיץ” מצד שני וההפרדה בין שני אלו קשה מאד. לעיתים ההורים “מתערבבים” עם הילד ואומרים “אני התחתנתי מאוחר ואני לא רוצה שזה יקרה גם לילד שלי”. לפעמים להיפך, להורים “הלך בקלות” והם התחתנו צעירים והם לא מבינים מדוע הבן או הבת שלהם “מסתבכים” כל כך, ומה בדיוק הבעיה או הקושי של ילדם למצוא את זיווגו.
לכן, חשוב מאד, בהדרכת הורים, לבודד משתנים ולנטרל את ההשלכה של הרגשות שלהם על ילדם. לא כל מה שהיה טוב עבורם טוב בהכרח גם לו. ניתן להפנות את תשומת ליבם להבדלים באופי ובסגנון האישיות ביניהם לבין ילדם, ולהכניס את האלמנט של פער הדורות. כיום יש יותר רצון ומודעות להגיע לבחירה כמה שיותר מדוייקת של בן הזוג. ההורים לפעמים קוראים לזה “בררנות”, אך יש לעשות הבחנה מבדלת בין דרישות או ציפיות ריאליות שנמצאות בראש סולם העדיפויות של הרווק/ה לבין בקשות שוליות יותר שפחות ניתנות להכלה.
לפעמים ההשלכה הפוכה – ההורים רוצים שבנם או בתם יזכו בשידוך שהם לא זכו, או שהם ימנעו מטעויות שהם עשו. למשל, רוצים שבנם יתחתן עם מישהי ממשפחה עשירה, כאשר הם עצמם נתקלים במציאות כלכלית מורכבת. דוגמא נוספת: אמא שאמרה על שידוך של בנה: “אני מורה וזו עבודה קשה שדורשת הרבה מהבית, אני לא מעוניינת שהכלה של בני תהיה מורה”. אפשר למצוא גם אמא שתרצה שביתה תינשא לתלמיד חכם כי היא לא זכתה לכך, בשעה שהבת לא מוכנה לקחת על עצמה את עול הפרנסה, או ההפך – אב שירצה להשיא את ביתו לאדם שעובד על מנת שתהיה “מסודרת” מבחינה כלכלית, בעוד הבת שואפת להינשא לתלמיד חכם. לעיתים יש לחץ מצד ההורים, גלוי או סמוי, בגלל האחים הבאים ש”מחכים בתור”, וממתינים שהאח או האחות הגדולים יינשאו לפניו. גם האחים הגדולים, שנישאו כבר, מרבים לתת עצות מבלי שנתבקשו. למרות הכוונות הטובות, יש כאן לעיתים חדירה לפרטיות של הרווק/ה, ממקום שעלול להצטייר בעייני הרווק/ה כמקום מתנשא האומר: “אני הצלחתי ואתה עדיין לא”.
הרווק/ה בחברה
מלבד תחושת הבלבול וההתלבטויות הרבות, לא אחת מרגישים רווקים מאוחרים רגשות אשמה. אמירות כמו: “לא צריך לברור יותר מדי”, “מתי תתחתן?”, ואפילו “בקרוב אצלך” תמים, יכול להתפרש אצלם כהאשמה האומרת בין השורות: מדוע לא התחתנת עד עכשיו?. גם רגשות קנאה יכולים לצוף בזמן שהם פוגשים את חבריהם שכבר נישאו מזמן ויש להם כבר ילדים. במקרים רבים, ההורים נוטים גם הם לערוך השוואות: “הבן של… קטן ממך בשנה והוא כבר נשוי עם שני ילדים”. הרווק/ה מרגישים שהם לא עומדים בסטנדרט, משהו אצלם שונה, לא נורמלי, לא תקין. כתוצאה מכך הם לא מוצאים את מקומם, לא מרגישים בנוח בקרבת בני המשפחה, ובפרט במפגשים עם המשפחה המורחבת. בחברת החברים הנשואים, הרווק/ה מרגישים שהם מאחור, רודפים אחרי הרכבת שהחברים הנשואים כבר מזמן עלו עליה. גם בקרב החברים הרווקים האווירה והתחושה שנוצרת היא שמי שמצליח להתחתן נחשב “המוצלח” שבחבורה וכל השאר מרגישים רגשי נחיתות, תסכול (למה דווקא לי זה לא הולך?), האשמה עצמית (כנראה משהו בי לא בסדר..) והרגשת ערך עצמי ירוד.
ההתמודדות עם התופעה – במישורים שונים
עד כה תארנו מציאות לא פשוטה, מורכבת וכואבת. נבחן את ההתמודדות עם מציאות זו משלושה היבטים: תפילה, בטחון ואמונה והשתדלות.
תפילה
התפילה היא אחת הדרכים המכובדות והדיסקרטיות שבה הסביבה של הרווק/ה יכולה לעזור לו בקלות, בלי לבייש או לפגוע בו ואפילו בלי ידיעתו. התפללו על הרווק/ה ויצטרפו התפילות שלכם עם התפילות והדמעות שלו/ה. התפללו שבעז”ה הוא ימצא את זיווגו בנקל, בקרוב ממש ובדרך קלה ולא מסובכת. ישנן יוזמות יצירתיות בנושא התפילה וודאי שתפילות אינן שבות ריקם.
בטחון ואמונה
יש לזכור שהקב”ה מנהיג את עולמו בחכמה ובתבונה, וכל מעשיו בחסד וברחמים. יש אמרה של הרב צבי יהודה הכהן קוק: “הבדיעבד של האדם הוא הלכתחילה של הקב”ה”. (הרצב”י א, עמ’ קלה-קלו). כלומר, מה שלנו נראה כעיכוב בדיעבד, אצל הקב”ה זה התכנון מלכתחילה, על מנת להטיב לאדם כמובן. במשפט אחד ניתן לסכם ולומר באמת ומתוך אמונה שלמה – “כל עכבה – לטובה”.
השתדלות
תחת השתדלות ניתן לכלול כמה פעולות:
הגדלת מספר ההצעות: לפעמים הסביבה יכולה לסייע בהצעות. אפשר לנסות ולחפש מכרים או מכרים של מכרים שיכולים להיות הצינור למציאת הזיווג המיוחל. לא מספיק לשאת עצות ולומר : “אל תהיה בררן”. ישנם רווקים ורווקות שאין להם אפילו ממה לברור, כי פשוט אין להם הצעות. רווקים או רווקות כאלו הן בדרך כלל טיפוסים מופנמים וביישנים שאין להם מכרים רבים שיכולים להציע או להמליץ עליהם. וכאן המקום להזכיר כהמלצה גם לרווקים ולרווקות לצאת לאירועים של חברים ולשמחות, על מנת שיכירו אותם, או יזכרו בהם וכך יוכלו לעזור להגדיל את מספר ההצעות.
“הברירה” הנכונה
לא תמיד כמות ההצעות או איכותם, היא הבעיה. דווקא להיפך, במחקרים שערך הפסיכולוג בארי שוורץ (פורסמו בספר The Paradox of Choice: Why More Is Less ), נמצא שככל שיש לאדם יותר אופציות לבחירה – הוא יהיה פחות מרוצה ובטוח בבחירה שבחר. התנהגות זו נקראת פרדוקס הבחירה. יש לציין שגם בחירה מצומצמת מדי, בין מספר קטן מאד של אפשרויות, לא מביאה לשביעות רצון מהבחירה, כך שאין צורך להגזים לשני הכיוונים. לעיתים לרווק/ה יש כל כך הרבה הצעות, שצריך לעזור לו “לעשות סדר”, לחשוב מה הוא מחפש/ת ומה מוצע לו. לבחון – אילו הצעות לא רלוונטיות בוודאות? עדיף להוריד אותן מוקדם, לפני שהן “צוברות תאוצה” ואז מעורבים רגשית וקשה להיפרד. על אלו הצעות יש סימן שאלה? מהו סימן השאלה? וכיצד ניתן להבהיר את הפרטים? באופן כללי, ברוב המקרים מומלץ כמה שיותר פרטים לפני שנפגשים בפועל. הברור מסייע במתן יציבות ובניית אמון ובטחון בהמשך.
סדרי עדיפויות
הרווק/ה בעצמם צריכים להחליט – מה הקריטריונים שמחפשים בבן הזוג? על מה ניתן להתפשר? על מה לא נוותר בשום פנים ואופן? כדאי לבדוק שהרשימה לא ארוכה מדי. מומלץ שיהיו שלושה קריטריונים “קריטיים” שעליהם לא מוותרים ואפילו פוסלים מראש הצעות ולא יותר. בנקודה זו יכולים לסייע חבר קרוב, הורה, דמות רבנית או חינוכית וכדומה.
העצמה של הרווק/ה
רווקים בעלי בטחון עצמי מצליחים להביא את עצמם לפגישות בצורה אותנטית ואמיתית יותר. כך גם הפגישות זורמות ולא מרגישים כמו ב”הצגה”. בנוסף, העצמה ובטחון עצמי ייגרמו בשלב תהליך קבלת ההחלטה, לכך שהרוק/ה יסמכו יותר על שיקול דעתם ויהיו שמחים, בטוחים ומרוצים יותר מבחירתם.
לכן, על החברה להבין שאמירות מחלישות כמו: מדוע לא התחתנת עד עכשיו, תסתכל איפה אתה ואיפה החברים הנשואים שלך נמצאים וכדומה, תורמות להחלשת דימויו העצמי של הרווק וגורמות בעקיפין להמשך המצב הקיים. דווקא העצמה ותחושה שסומכים ומאמינים בהם, בשיקולי הדעת שלהם וברגשותיהם, הם אלו שיכולים לתרום להגעה למטרה.
כמו כן, הרווק/ה יכולים לפעול בעצמם על מנת להרגיש תחושה של בטחון ויציבות בדרכם. ישנן מספר דרכים לכך; להשתמש בחוש הומור ולהסתכל על המצב בחיוך ולא מתוך ייאוש, ציניות או “הומור שחור”. להתחזק באמונה שהקב”ה לא מתכוון להשאיר אף אחד רווק/ה לנצח, להאמין שהזיווג בוא יבוא, לא להרים ידיים ולא להתייאש. להמשיך להיפגש מתוך אמונה ובשמחה.
בנוסף, “תשועה ברוב יועץ”. ניתן להגיע לסדנאות העצמה המוצעות בשפע, וכן לגשת ולקבל ייעוץ כאשר מרגישים שיש צורך.
בהצלחה!
