״קנאה״ – מילה קטנה עם הד גדול. כשאנו שומעים אותה, היא קופצת מיד לתודעה כתמרור אזהרה: רגש מסוכן, רגע לפני התפרצות – היזהר, התרחק. במבט אחד היא כבר מסמנת את בעליה כמאיים, כזה שעדיף לשמור ממנו מרחק. האדם שעליו נאמר ש״הוא קנאי״ נדחק באחת אל מחוץ לגבולות הנורמה החברתית, עטוף בחשדנות ובחוסר אמון. אבל מה אם נביט בה לרגע מזווית אחרת?
במאמר זה נציע מבט ממוקד בכמה צדדים פחות מוכרים של הקנאה – לא סקירה מקיפה, אלא טעימה ממספר זוויות שיכולות לעזור לנו להבין אותה בצורה מעמיקה יותר, ולהבחין בין היבטים הרסניים לבין אפשרויות לצמיחה.
״ומי יעמוד לפני קנאה״ – אמר החכם במשלי (כז,ד). ואכן, מבין כל רגשות האדם, הקנאה נחשבת להרסנית מכול. אפשר לראות בה מבע של עומק השאול בעולם הזה, כפי שנאמר בשיר השירים (ח,ו): ״קשה כשאול קנאה״. כשהיא מתפרצת, היא שוברת כל מחסום, שורפת כל מה שבדרכה, ועוצמתה ונזקיה עולים על כל מה שאדם מדמיין כגהינום.
אך כמו אש, שבמקום אחד מכלה ושורפת, ובמקום אחר מחממת, מלטפת ומאירה, כך גם לקנאה יש גוונים ודרגות, מורכבויות ועומקים. אם נתרחק לרגע מן המוקד, מן התווית המעוררת רתיעה –אולי נגלה שהשאול שהיא נדמית לו אינו אלא צד אחד בלבד שלה. צד זה מסתיר אפשרויות אחרות, דרכים לראות את הקנאה באור שונה, ואף לגלות כיצד ניתן לצמוח דווקא מתוך כוחה.
בין קנאה לצרות עין
כדי להבין את הקנאה טוב יותר, הצעד הראשון הוא להבחין בינה לבין רגש קרוב אך שונה מהותית – צרות עין. בקנאה, מדובר במבנה משולש: ״אני״ רוצה ״משהו״ שנמצא אצל ״האחר״. אין זה רצון פשוט לדבר עצמו (מבנה של שניים – ״אני״ וה״דבר״), אלא רצון שמתעורר דווקא משום שהדבר נמצא אצל האחר. ההשוואה ביני לבין האחר היא הדלק המזין את הקנאה. לכן, היא יכולה להתעורר סביב בן זוג, מעמד, הצלחה מקצועית, או אפילו חפץ – כל עוד היא מלווה בתחושת השוואה.
בצרות עין, המבנה מצטמצם: יש את האחר, ויש את הטוב שנמצא אצלו – ואני עצמי לא מעוניין כלל באובייקט. המניע כאן הוא לא השגת הטוב, אלא ביטולו. זו תחושה המזכירה וירוס מחשב שמטרתו היחידה היא להרוס קבצים. בצרות העין, עצם קיומו של הטוב אצל האחר קשה מנשוא.
בהקשר זוגי, כמעט בכל מערכת נישואין ניתן למצוא קנאה, משום שכל קשר זוגי מלווה בהשוואות – גלויות או סמויות: מי מקבל יותר תשומת לב? מי תורם יותר לפרנסה? מי זוכה ליותר הערכה מהילדים? עצם ההשוואה היא לא בעיה, היא חלק טבעי מהחיים המשותפים. השאלה היא כיצד מנתבים את הקנאה – האם היא תהפוך למנוע צמיחה, השראה והדדיות, או למוקד של האשמות, תחרות ופגיעה.
צרות עין, לעומת זאת, לא קיימת בכל מערכת זוגית. אך כאשר היא מופיעה, היא מעידה על קושי עמוק יותר. אם אתה מקנא בכך שבת הזוג מבלה עם חברותיה, מפני שאתה עצמך היית רוצה להיות שם – זו קנאה שניתן לשוחח עליה ולנתב אותה. אבל אם אתה לא מעוניין להיות חלק מהחוויה, ורק קשה לך לראות אותה נהנית – הרי שזו כבר צרות עין. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי זוגות רבים מייחסים לבני זוגם ״צרות עין״, בעוד שבפועל, אף שאינם מעוניינים להיות שותפים לחוויה, הקושי שלהם הוא לא בעצם ההנאה של האחר, אלא בכך שהבילוי בא על חשבון צרכים אחרים שלהם. מקרים כאלה אינם מעידים על צרות עין, אלא על צורך לבירור מערכתי של הקשר.
ההבחנה בין קנאה לצרות עין היא רק ההתחלה. במציאות, קנאה מופיעה בהרבה יותר מצורה אחת – לפעמים ככאב אישי על חסר, לפעמים כזעם על אובדן מעמד, לפעמים כמשחק דינמי בין שניים, ולפעמים כהשראה לצמיחה. כדי להבין אותה, נצטרך להביט דרכה בכמה עדשות שונות שכל אחת מהן מגלה רובד אחר במבנה שלה, ואז להבחין בין מופעים שונים שלה, מההרסני ועד הבריא.
קנאה בראי עדשת הכאב והחסר
קנאה, בראי עדשה זו, היא תגובה לפער או לחסר שאנחנו חווים – חסר באהבה, בביטחון, או בתחושת שייכות. אבל החסר לבדו אינו מספיק כדי לעורר קנאה. אנחנו יכולים לחיות שנים עם חסר, במיוחד אם למדנו להגן על עצמנו מפניו: לשכנע את עצמנו ש״זה לא באמת חשוב״, לספר סיפור שמצדיק את המצב, או פשוט להדחיק את הכאב ולחיות כאילו אין חסר. בכל המקרים הללו, נוכל להמשיך בשקט יחסי עם חסרונותינו. מתי מתעוררת הקנאה? ברגע שהחסר פוגש מישהו שיש לו בדיוק את מה שאין לנו. אז ההגנות נסדקות.
נחשוב על אמא שחיה שנים בנישואין קרים, שמספרת לעצמה ש״נישואין זה לא דבש״, וכך מצליחה להחליק את הכאב. עכשיו הבת שלה מתחתנת, וחיה זוגיות אוהבת, מלאה חום, צחוק וחיבור. המראה הזה של הבת ובעלה מחזיר לאמא את הכאב הישן שלה בעוצמה כפולה: לא רק שהיא רואה מה חסר לה, היא גם מבינה שאפשר היה שזה יהיה אחרת.
מכאן האמא יכולה ללכת בכיוונים שונים:
להרוס לבת: היא יכולה לנסות, גם באופן בלתי מודע, להרוס לבת את הטוב הזה, כדי להוכיח לעצמה שהחיים הם ״באמת לא דבש״, וכך להימנע מלהתמודד עם חייה שלה. במצבים כאלה, שקרובים יותר לצרות עין, היא תפנה לבת בגישות שונות, לעיתים עטופות בדאגה ובאמירות ש״כל מה שאני עושה זה לטובתך״, ולעיתים ביצירת סכסוכים בינה לבין בתה, או בין בתה לבעלה – העיקר שיהיה מספיק רעש שיאפשר לאמונה הישנה להמשיך לחסום את הכאב.
להרוס הזדמנות: היא יכולה להפנות את הכאב כלפי בעלה, לפתוח מעגלים ישנים של סכסוכים, האשמות והשמצות. כעת, כשהיא מתקשה לומר ״ככה הם החיים״, היא עומדת מול מה שכבר היא לא יכולה להסתיר, ומפנה את מבטה, ואת אכזבתה, כלפי מי שלצידה.
לבנות: והיא גם יכולה לבחור אחרת – להשתמש בקנאה כקריאה לשינוי. להכיר בכאב שלה, להודות על מה שהשיגה, וגם על מה שחסר לה ונמנע ממנה. מתוך כך, לראות בקנאה הזמנה להכניס לחייה יותר חום, חיבור ויצירתיות.
קנאה בראי עדשת הפער והערך
אנשי מקצוע ותיקים נפגשים מעת לעת עם קולגות שזוכים להרצות בבמות גדולות, לקבל הכרה ציבורית ולהיות מוזכרים בפרסומים כלליים ומקצועיים. לעיתים, האדם המוזמן להרצות צעיר מהוותיק, והאחרון מרגיש מעורער כשהוא רואה את עמיתו עומד מול קהל אוהד. הערעור הזה לא בהכרח נובע מהרצון לשאת את אותה הרצאה, אלא ממה שהיא מייצגת: הכרה, יוקרה, תחושה שהוא ״על המפה״. דוגמה נוספת אפשר לראות בזוגיות: נחשוב על אישה שמגיעה עם בעלה לאירוע משפחתי, ושם הוא במרכז הבמה – צוחק, זוכה למחמאות, נראה בטוח ומרשים. היא מרגישה קטנה לצידו, כאילו הוא ״גונב את ההצגה״. הקנאה כאן היא לא בהכרח על הצחוק שלו או על תשומת הלב שהוא מקבל, אלא על מה שזה מסמל: פחד מהגילוי שהיא פחות מעניינת, פחות נחשקת, פחות ״שווה״ בעיניו ובעיני הסביבה.
בשתי הדוגמאות הללו, לא מדובר בהכרח בחסר אובייקטיבי, אלא בתחושה שמעמדי, ייחודי או הצלחותיי מתערערים בהשוואה לאחר. הפער שנוצר הוא לא רק במה שיש לי, אלא במי שאני מרגיש שאני בעולם – זהו היבט של הקנאה שנוגע ישירות בתחושת הערך שלנו, ובשאלה ״האם אני מספיק?״.
וגם כאן אפשר לקחת את הקנאה בכיוונים שונים:
למשוך מטה – להמעיט בערך ההישגים של האחר. למשל, הוותיק יאמר לעצמו שההרצאה של הקולגה הצעיר לא הייתה מרשימה באמת, או שהאישה תאמר לעצמה שבעלה ״סתם מנסה להרשים״.
להסתגר – להימנע מחשיפה. בדוגמאות שלנו, הוותיק יעדיף לא להגיע לכנסים כדי לא להתמודד עם ההשוואות, והאישה תעדיף להימנע מאירועים משפחתיים שבהם בעלה מקבל תשומת לב רבה.
להפוך למנוע צמיחה – להשתמש בקנאה כהשראה. כך, הוותיק יחליט לרענן את הידע שלו ולפתח הרצאה חדשה, והאישה תבחר להשקיע בעצמה, אם זה בתחביבים, בלימודים או בטיפוח הקשר – כדי להחזיר לעצמה תחושת ערך וייחוד.
קנאה בראי עדשת ההזדהות השלכתית
לפעמים הקנאה שאנחנו חווים לא התחילה אצלנו, אלא עברה אלינו מהצד השני מבלי שנבחין בכך. בן הזוג מרגיש קנאה, אך מסיבות שונות לא אומר את זה ישירות. הוא משדר רמיזות, שואל שאלות בוחנות או פולט הערות ״סתם מתוך דאגה״. בהדרגה, הצד השני, שלא חש כך קודם, מתחיל להרגיש תחושת תחרות או פחד ש״מישהו אחר לוקח לי את המקום״ – זהו רגש שחדר אליו דרך הדינמיקה שבקשר, בלי שיהיה מודע לכך.
ברוב המקרים אנחנו פשוט נסחפים עם הרגש, כי הוא מרגיש לגמרי שלנו. אבל לפעמים קורה משהו מפתיע – פתאום, בלי סיבה ברורה משלי, אני מוצא את עצמי מקנא, חשדן או כועס, ועוד בהקשר שלא ציפיתי לו. לפעמים זה גם בעוצמה לא פרופורציונלית למה שקרה, למשל, הוא רק הזכיר שם של מכר, ואני מוצף בקנאה או חרדה. יש גם רגעים שבהם זה פשוט לא אופייני לי: ״מוזר, אני בדרך כלל לא מקנא בדברים כאלה, אז למה עכשיו זה מציק לי כל כך?״.
כשאני שם לב שאני פתאום חושב או מרגיש ממש בשפה של בן הזוג, משתמש בביטויים, חשדות או נקודות מבט ששמעתי ממנו קודם, כאילו השיחה הפנימית שלו ממשיכה להתנהל אצלי בראש – זה עוד סימן. ואם אני שם לב שדווקא איתו, כמעט בכל מצב, צף ועולה בי שוב ושוב אותו רגש מסוים, למשל, חשד שהוא מסתיר משהו או שהוא מעדיף אחרים על פני, אפילו כשאנחנו רק עושים קניות בסופר או יושבים עם חברים, ייתכן שהרגש הזה בכלל לא התחיל אצלי.
במקרים האלה, כשמשהו בתוכנו אומר ״רגע, זה מוזר״. אפשר לשתף את בן הזוג בתחושה, לברר יחד מה המקור שלה, ולזהות שהיא אולי לא נולדה אצלי. לפעמים עצם ההבנה הזו מחזירה את הרגש למי שהוא שייך לו, ומשחררת אותי מהצורך לשאת אותו במקומו.
קנאה בראי העדשה המערכתית
בעדשה מערכתית, הקנאה אינה רק רגש אישי של אחד מבני הזוג, אלא מרכיב בתנועה ההדדית של המערכת. היא יכולה להיות מוגדרת על ידי האדם עצמו (״אני מקנא״), על ידי האחר (״הוא מקנא בי״), או להישאר ללא שם, ובכל זאת למלא תפקיד. המורכבות היא בכך שעצם ההגדרה של הרגש כ״קנאה״ היא כבר חלק מהמשחק המערכתי: מי נותן את ההגדרה, מתי ובאיזה הקשר, כל אלה עשויים לשמש לייצוב דפוס קיים או לשינויו. גם מטפלים עלולים, מבלי לשים לב, לשתף פעולה עם תפקידים לא מיטיבים במערכת כשהם מאשרים או מאמצים את ההגדרה הזו בלי לבחון את תפקידה בקשר.
מעצם קיומה, הקנאה יכולה להחזיר איזון, כקריאה סמויה לשימור קרבה, כמבחן נאמנות, או כחלק מחלוקת תפקידים לא מודעת, גם אם היא מכאיבה. למשל, דנה חוזרת ממפגש משפחתי ומספרת בהתלהבות שאחיה החמיאו לה על הופעתה. אמיר אינו מצהיר על קנאה, אך חש אי שקט. מבחינה מערכתית, עצם הבחירה של דנה לשתף את הסיפור כך יכולה להיות, במודע או שלא במודע, שימוש בקנאה ככלי: לעורר את אמיר להתקרב, לבדוק את תגובתו, או לשמר דינמיקה מוכרת ביניהם.
מכאן הרגש יכול להתפתח לכיוונים שונים – לעורר רצון להתקרב, ליצור ריחוק ומגננה, או להתמקם כתפקיד קבוע שבו אמיר חש מאוים ודנה מקבלת חיזוקים מבחוץ, אלו תפקידים ששומרים על איזון מוכר אך שברירי. באותה מידה, זיהוי משותף של הדינמיקה ומתן מקום לשיח גלוי על הצרכים והפחדים שמפעילים אותה, יכולים להפוך את הקנאה ממנגנון הישרדותי למנוף לחיזוק האמון ולבניית קרבה אחרת, כזו שאינה תלויה במשחקים סמויים אלא בבחירה מודעת להישאר בקשר.
בעדשה המערכתית, השאלה היא לא רק מי מרגיש קנאה, אלא מי מפיק ממנה תועלת, במודע או שלא במודע, וכיצד היא משמשת תנועה מחזורית השומרת על המבנה הזוגי או משנה אותו. ההכרה בכך, והיכולת של בני הזוג לנהל דיאלוג גלוי על כך, היא המפתח להפיכתה ממנגנון שימור למנוע צמיחה משותף.
לסיכום
- קנאה שונה מצרות עין – קנאה עוסקת ברצון לשמור על מה שחשוב לי, צרות עין היא רצון שלאחר לא יהיה, גם אם אין לי צורך בו.
- מקור הקנאה – לעיתים היא נובעת מחסר וכאב אישי, ולעיתים מפער ערכי שבו הצלחת האחר מערערת את תחושת הערך שלי.
- קנאה מושפעת מהקשר הזוגי – היא לא תמיד ״שלי״, בן הזוג יכול להשרות אותה בי דרך הזדהות השלכתית או דינמיקה חוזרת.
- היבט מערכתי – במערכת הזוגית, קנאה יכולה לשמש לשימור קרבה, לבדיקת נאמנות או לשימור תפקידים מוכרים, גם אם הם גורמים כאב.
- פוטנציאל לשינוי – זיהוי משותף של הדינמיקה ושיח פתוח על הצרכים והפחדים שמאחוריה יכולים להפוך את הקנאה ממנגנון הישרדותי למנוע של קרבה וצמיחה.
——————————————–
ביבליוגרפיה:
- שושני, מ׳., שושני, ב׳., קלע, ר׳., & בקר, מ׳. (2020). המפלצת ירוקת־העין: קנאה בהקשרי נזקקות, נפרדות ונרקיסיזם. שיחות: כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, כ״ז(3), יולי 2020.
- נרטקביץ, א׳. (1999). הזדהות השלכתית כהגנה מפני קנאה. שיחות: כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, ה (3), יוני 1999.
- גרינברג, א׳. (2021). נוגדנים של קנאה: קנאה בראי הבודהיזם וטיפול גל שלישי. פסיכואקטואליה.
