טוני רובינס, אחד המורים המובילים בעולם אומר: “כאב הפער בין הרצוי הוא בלתי נמנע, אולם סבל הוא תחושת חוסר היכולת לצמצם את הפער..”
לכולנו יש תחומים בהם קיים פער בין הרצוי למצוי. אך ישנן דרכים רבות לצמצם את הפער, ומסתבר שתחושת חוסר היכולת והסבל הם ברוב המקרים בחירה ולא גזירת גורל.
הקב”ה יצר את העולם עם פער מובנה בין הרצוי למצוי על מנת לאפשר לאדם לצמוח ולממש את ייעודו בחיים. לכל אחד מאתנו יש פער בתחומים שונים: פערים בין הרצוי למצוי עם הילדים, עם בן/בת הזוג, הבוס, המצב הכלכלי, ההתנהגות שלנו במקומות מסוימים ועוד.
הפער בין הרצוי למצוי מחולק לשלושה חלקים:
המצוי: המציאות עצמה כפי שנקלטת בחושים שלנו: מה שאנו רואים, שומעים, חשים בגוף ומרגישים.
הרצוי – מה שאנו מצפים שיקרה, מה שאנו חושבים שצריך להיות.
הפרשנות – מה המשמעות של הפער עבורנו ומה הוא אומר עלינו – האם אני לא מספיק טוב? חכם? אהוב?מוצלח?
הנחת היסוד האוטומטית של רוב בני האדם היא ש”אם אני אשנה את מה שקורה בחוץ – הבית, מנהל הבנק, האישה, הבעל, הילדים ועוד, אז אני אהיה מאושר/ת”, ומתעקשים שהבעיה היא המציאות, ושאם רק המציאות תשתנה הם יהיו מאושרים. באופן מפתיע, צורת חשיבה זו יוצרת תסכול רב משום שלשנות את האחרים קשה עד בלתי אפשרי. שינוי המציאות תלוי ברצונם ויכולתם של אחרים להשתנות. כל עוד אנו לא מקבלים את המציאות ומתנגדים לה, התנגדות זאת חוזרת אלינו כבומרנג ולא מאפשרת שינוי. אולם יש עוד שני חלקים שניתנים לשינוי בקלות יחסית מאחר והם בשליטתנו ובבחירתנו בלבד:
החלק הראשון הוא הציפייה: איך המציאות הייתה צריכה להיות והיא לא. לדוגמא: המציאות (המצוי): הילד שלי לא מציית לי ולא עושה מה שאני רוצה ו/או מתי שאני רוצה.
הציפייה (הרצוי): הילד שלי צריך לציית לי כי אני עושה הכול בשבילו ודואג לכל צרכיו וכי אני ההורה שלו . ילדים צריכים לציית להורים שלהם ולכבד אותם.
השאלה שיכולה להישאל פה היא: מאיפה הגיעו הציפיות? איך הגעתי למסקנה כזו ולא אחרת? אם המציאות היא לא כמו שאני רוצה אותה, אולי הציפיות שלי לא הגיוניות במצב הזה?
דוגמא נוספת: הילד שלי לא מציית לי..
הציפייה שלי: הילד שלי צריך לציית לי כי אם הוא מציית לי הוא מכבד אותי.
מאיפה הציפיות שלי הגיעו? איפה שמעתי את המשפטים האלה? האם צייתנות באמת מעידה על כבוד? חינוך טוב? או שהיא עשויה להיות תוצאה של פחד וטרור ולא יראת כבוד.
לאחר הברור הראשוני, השאלה הבאה שנשאל את עצמנו היא – האם אני יכול לוותר על הציפייה כך שאוכל לחיות את חיי טוב יותר ולייצר מערכת יחסים טובה יותר עם הילד שלי, או לחילופין, לעדן את הציפייה כך שהילד יוכל לעמוד בה מבלי לשבור את רוחו. למשל, לצפות מילד שיעשה מה שאומרים לו אבל בזמן שנכון לו ולא בהכרח בזמן שנכון לנו. על ידי הברור הזה נוכל לתאם עם הילד ציפיות, להבין את הצרכים שלו ולהגיע להסכמים משותפים שבהם מבינים את הצרכים שלו ומנסים לענות עליהם. כך נוכל ללמד אותו לכבד את הצרכים והרצונות שלנו מתוך כבוד הדדי ואכפתיות.
החלק השני הוא הפרשנות: האם המשמעות שנתנו לפער היא משמעות מעצימה או משמעות מרפה ידיים, מתסכלת ומכאיבה?
לדוגמא: המציאות: הילד שלי לא מציית לי / מכבד אותי
הפרשנות: לא חינכתי אותו טוב, אני לא הורה טוב.
האם פרשנות זו ניתנת לשינוי? – לחלוטין כן. אחת מהנחות היסוד של הנ.ל.פ היא ש “אדם בוחר באפשרות הטובה ביותר עבורו ברגע נתון”. ומכאן נשאל – האם אני מוכן לדון את הילדים שלי לכף זכות? האם אני מוכן לדון את עצמי לכף זכות, ולהניח שכל מה נעשה, נעשה לטובה, ושאם הילד פועל כמו שהוא פועל, הוא לא רואה דרך אחרת לבטא את עצמו?
ילדים נולדים כבצק שניתן לפיסול. התנהגות של ילד אינה גזירת גורל, יש לנו את היכולת לעצב את התנהגותם של ילדנו, והתנאי הראשון ולעיצוב התנהגות היא קבלת האחר. התנאי שני הוא ההבנה שגם אנחנו בוחרים את האפשרות הטובה ביותר עבורנו ברגע נתון ואם חסרות לנו אפשרויות, זה לא אומר שאנחנו הורים לא טובים אלא שלא לימדו אותנו או נתנו לנו כלים לטפל בכל המצבים ההוריים האפשריים.
הבשורה הטובה היא שהורה טוב הוא לא הורה שיוצר ילדים מפוסלים לפי הציפיות שלו אלא הורה שמוכן ללמוד איך ליצור מערכת יחסים טובה עם ילדיו תוך כבוד הדדי ומוכנות ללמוד כלים חדשים ולצמוח כדי ליצור ילדים עצמאיים ומאושרים.
לסיכום, הקושי לצמצם את הפער בין הרצוי למצוי נובעת מהמחשבה המגבילה שהצמצום מתאפשר רק דרך שינוי המציאות. אולם צמצום הפער יכול לקרות גם בעזרת זיהוי ושינוי הציפיות ופרשנות מעצימה של המציאות כדי לייצר את התנאים האופטימליים למערכות יחסים מצוינות ואושר שהוא תוצאה של מערכות יחסים אלה. ברגע שנקבל את העובדה שפערים הם חלק מהחיים ובמידה ונבחר לראות בהם מנוע צמיחה, נוכל להחליף את הסבל בעוצמה ולרקוד עם החיים ריקוד שבו אנחנו הולכים לקראתם צעד והם הולכים לקראתנו שניים ביד המכוונת לטובה של הקב”ה.