בפרשה התורה מספרת שהַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב נִלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי, וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה’ וַיֹּאמַר אִם “נָתֹן תִּתֵּן” אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם….
“אם נתן תתן את העם הזה בידי” ידוע דברי חז”ל בגמרא מסכת ראש השנה (ג.) שכאשר הסתלקו ענני הכבוד עם פטירתו של אהרון הכהן, חשבו העמלקים שניתנה רשות להילחם עם ישראל כי אין מה שייגן עליהם, אך פחדו שעם ישראל יתפללו על הניצחון ותפילתם תענה לכן שינו העמלקים את לשונם לכנענית כדי שיתפללו עם ישראל על כנענים ולא על העמלקים.
אך ישראל ראו את העם הנלחם בו שמצד אחד לשונם כנענית אבל לבושם של עמלקים ולא ידעו איך להתפלל אמרו: נתפלל סתם, שהעם שנלחם בנו ימות, וזה שנאמר “תתן את העם הזה”.
והשאלה זועקת מדוע העמלקים לא התחפשו לגמרי, שהיו משנים גם את שפתם וגם את לבושם ואז לא היה ספק לישראל כי העם הנלחם בו הם כנענים – ואז היו מתפללים שישמיד את העם הכנעני והעם העמלקי שנלחם בישראל לא מנוצח ח”ו?
מתרץ האדמור מגור בספרו אמרי הרי”ם תירוץ נפלא שאילו היו משנים גם את לשונם וגם לבושם ולו גם זמנית רק כדי לרמות על עם ישראל ולנצח, אזי היו נהפכים באמת לכנענים, וממילא שהיו עם ישראל מתפללים על הכנענים הייתה תפילתם מועילה כי הם כנענים ממש, מכאן נלמד את השפעתה הגדולה, העמוקה והמהותית של שינוי הלשון והלבוש!!!
עם ישראל במצרים שמרו על ייחודם משום שלא שינו את לבושם, שפתם ושמותם, אומנם התדרדרו למ”ט שערי טומאה אך השפה והלבוש היוו בלם, עצרו את הסחף ובזכות זה היה הגאולה. גם עלינו מופעלים לחצי החברה, כל התרבות שמסביבנו משפיעה ומדרדרת. והבלם אחד הוא: שמירה על לשון נקיה ועדינה בלי כל ביטויי רחוב צורמים והקפדה על לבוש צנוע המתאים לבני מלכים.
הדברים נאמרים במיוחד בתחילת חופשת הקיץ וטיוליו שהסכנה גדולה שבעתיים שלא נפרוק עול מבחינת הלבוש וההתנהגות והשפה הנקייה ובמיוחד על ההורים ואנשי החינוך להקפיד כי כידוע מתחבטים המפרשים מה הייתה התביעה כנגד משה רבינו במי מריבה.
בספר על שושנים (ע’ 341) מציין כי בזמנו של הרב הצדיק, ר׳ יוסף חיים זוננפלד זצ״ל, רבה של ירושלים עיה״ק. הייתה כל אשה ואם בישראל תופרת לעצמה את בגדיה. נשים צדקניות רבות, שיראתן קודמת לחכמתן, היו בקיאות במלאכת התפירה. בידיהן הזריזות היו תופרות בגדים לנשים שלא יכלו לתפור לעצמן. הן היו באות לביתן, ושם מדדו, גזרו ותפרו בגדי צניעות וכבוד, כפי שנהגו אימותינו בדורות עברו.
הבגדים היו כה עבים, רחבים וארוכים, וחלקם היו עטורים בקישוטי רקמה עדינים ויפים, עד שאותן נשים צדקניות מצאו לנכון בערוב ימיהן להקדיש את בגדיהן לבית הכנסת לעשות מהם פרוכות לארון הקודש. בד היה די והותר, וגם טוהר כוונותיהן של הנשים בתפירת הבגדים, והמטרות המקודשות שלהן שימשו, לא היו מוטלים בספק.
מנהג קדוש זה, של הפיכת בגדי הנשים לפרוכות, שהיה נפוץ בכל תפוצות ישראל, היווה בעבורנו עדות וסמל, אילו בגדים עבים וארוכים לבשו אימותינו הקדושות, ואיזו הילה של קדושה וצניעות חפפה עליהן.
