מאמר זה נכתב בתקופת חג השבועות, אולם כוחו יפה לכל השנה, והוא עוצמתי לכל איש ואשה, בכל זמן ומצב. בסיומו של המאמר, נקבל כלי חזק ונוסף להתרומם איתו בהמשך החיים.
כמעט תמיד, נופלת פרשת במדבר לפני חג השבועות, ופרשת נשא אחרי חג השבועות. בשטחיות – היינו מייחסים את הדבר למקרה גרידא. אולם ברור שאין הדבר כך. התורה וחז”ל הם מארג אחד. תקנות קריאת התורה וקביעות החודשים וחגי ישראל הם חלק מתורה אחת מחוברת ושלמה. כל דבר מנומק ובעל טעם מיוחד.
והנה, אם היו שואלים אותנו, במה צריכה התורה לעסוק לפני המשימה של קבלת תורה, היינו מצפים שהיא תעסוק בחשיבות קבלת התורה, או בגדלות ה’ נותן התורה..
אבל התורה מתעסקת במשהו אחר לגמרי: היא “סופרת”. היא עוסקת במספרים: כמה יש לשבט ראובן.. וכמה לשבט שמעון.. כאילו היא נמצאת במפקד אוכלוסין, או אולי לפני בחירות, שסופרים כמה יש לזה וכמה יש לזה..
מה זה חשוב דווקא בשעה זו, לקראת נתינת התורה???
ועוד שאלה: אחרי שניתנה התורה, פרשת נשא, אילו היו שואלים אותנו במה היא צריכה לעסוק: היינו מצפים שהיא תעסוק בעניינים עמוקים וחשובים, כמו אולי טומאה וטהרה, או שהפרשה תהיה מרובה במיוחד במצוות… אבל במקום זה היא מאריכה בסיפור: שנים עשר שבטים הביאו קרבן לחנוכת המזבח. וכולם הביאו אותו הדבר בדיוק. התורה, שהיא ספר החוקים הקצר והממוקד בעולם, לא אומרת: כל אחד מהנשיאים הקריב כך וכך”, אלא חוזרת על אותם פסוקים מילים וטעמים בדיוק נמרץ, שתים עשרה פעמים!!. מה יש כאן?? הלא קבלנו תורה, ורצוננו לגדול בתורה. לא חבל על הזמן לחזור שוב ושוב על אותו דבר ??
וכאן בדיוק טמונה התשובה.
אחד המפריעים הגדולים ביותר לאדם, איש או אשה, בכל שלב של צמיחה והתפתחות, היא רעל שמחדיר היתר הרע למוחנו: אני לא שוה. אני לא יכול. אני לא יוכל.
הערכה עצמית נמוכה של האדם את עצמו, היא הנשק האלים ביותר שמפעיל יצר הרע לעומתו. “אתה לא שוה”. כך אומרים לו. מטיב לבטא זאת אחד המשפטים האפלים והגרועים שנשתשרו לאחרונה: “אני לא סופר אותך”. את/אתה כלום. אין אפילו מספר.
והוא, שהמפריע הגדול לאדם לקיים תורה, הוא שהוא חושב שהוא לא שוה. מי סופר אותו.. הדכאון והיאוש של הבריות, גומרים להם את כל הכשלון..
וכנגד זה מכריז ה’ יתברך בתורתו בקול רם: “אני סופר אותך – – -!”. הלא כל התורה משתנה בגלל שגם אתה נמצא. מספר כל היהודים היה (אז) “שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים”. ואם אתה לא היה בעולם, כל התורה היתה משתנה, לנצח, והיה כתוב בה: “שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וארבעים ותשע“.
פירוש נחמד אמר רבנו הבן איש חי, על מה שהבטיח הקב”ה לאברהם: ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב“. הלא המילה “מרוב” מיותרת, ואותה משמעות תתקבל גם בלי מילה זו? פירש הבא”ח שיש כאן הדגשה: כי יכול להיות שלא סופרים חול, כי מה שוה כל גרגיר חול.. לא סופרים כי זה לא שוה.. אבל יכול להיות גם שאי אפשר לסופרו כי זה הרבה מדאי. ומדגישה התורה שיהיו כחול שלא סופרים אותו, לא בגלל שהוא לא שווה, אלא בגלל שהוא הרבה כל כך… אבל בשווי שווה כל אחד ככוכבים..
בקו הזה ממשיכה התורה גם אחרי מתן תורה. בפרשת נשא. לא רק שסופרים אותך, אלא סופרים אותך מתוך חשיבות. יכולה היתה התורה לקצר, ולומר: אלה שמות שנים עשר הנשיאים אשר הקריבו כל אחד כך וכך.. אבל היא לא עשתה זאת. היא נתנה לכל אחד – את כל הבמה.
גם אתה שוה. גם אתה חשוב, וגם אתה יכול להגיע למקסימום שלך. וכשתגיע לזה – אין שום הבדל בינך לבין הגדול ביותר בעם. זהו המסר.
כשחז”ל אמרו שצריך אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, לא התכוונו ללעוג לצבור. חז”ל יודעים שאי אפשר לעשות מעשים “כמו” אברהם יצחק ויעקב, אבל אפשר לעשות את המקסימום שלנו, “כמו” שאברהם יצחק ויעקב עשו את המקסימום שלהם.
זהו המסר, כעת אחרי חג השבועות. הוא עוצמתי, הוא חיוני, הוא הכרחי, ובלעדיו אין לנו חיים !
