כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם… וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע…
בן סורר ומורה נהרג על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו סוף שמכלה ממך אביך ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב” (רש”י)
לכאורה יש לשאול, והרי עתה הוא זכאי ומדוע נידון אותו על העתיד? הרי בישמעאל נעשה לו נס ונגאל מן הצמא ולא נדון על שם העתיד שהמית את ישראל בצמא, וכפי שנאמר כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם?
ועוד קשה, שהרי יש תשובה בעולם, ולמה ימות עתה כשהוא זכאי?
כדי להסביר את הדברים, יש להקדים את דברי ה”אבן עזרא” (כא, יח) שמסביר את מעשיו החמורים של בן סורר, בזה הלשון: “סובא מרבה לשתות והוא המשתכר, והנה זה כמו אפיקורוס, כי לא יבקש חיי העולם הזה כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה”.
והנה הדברים מחרידים, כי מי שחושב שעולם הזה הוא רק כדי לאכול ולשתות ולהתענג, הרי הוא כמו אפיקורוס, כי בזה תלוי כל האמונה.
כל החושב שעולם הזה הוא העיקר, הרי כל כולו מתמסר לו, ואם לא ישיגנו בהיתר ישיגנו באיסור. ואין הוא מתחשב באיסורי התורה, כי העולם הזה הוא העיקר אצלו והרי הוא כאפיקורוס שלא יִחָת מפני כל, כי הגם שיבואו עליו ייסורים יתלה במקרה, ולא יחשוב שאולי מפני עוונותיו הגיע לו כך, ולכן אין הוא שב בתשובה ומת בעוונו, ולכן אמרה תורה “מוטב ימות זכאי”, דהיינו שימות עתה שעדיין לא עבר את העבירות הגדולות, מאשר “ימות חייב” ויפסיד גם את העולם הזה וגם את העולם הבא.
כתוצאה מזלילה ותאוות העולם, בן סורר ומורה אינו מקבל ואינו שומע אמרי תוכחת מוסר ועושה כל אשר עִם לבו וכל העולה על רוחו, אדם כזה אינו יכול לשמוע לאחרים הסיכויים שיחזור למוטב קלושים, ולכן יכולים לדונו על שם סופו.
ואילו אצל ישמעאל ראינו שהיה לו לב שומע שהרי התורה מעידה (בראשית כא, כא) “וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” ששמע לאימו ולקח אישה בגלל אימו, הרי שהייתה לו את המידה של שמיעה בגלל שלא הייתה לו את המידה של זלילה ושביעה. ולכן בסוף ימיו חזר בתשובה, וכדאיתא במסכת ב”ב (טז, ב) על הפסוק (בראשית כה, ט) “וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו “, משא”כ בן סורר ומורה, ש”אינו שומע בקול” אינו יכול לשוב בתשובה.
ועל פי זה ניתן להבין את דברי המדרש “משלי” על הפסוק (פ”י פסוק יז) אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר וְעוֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה!
“אמר הקב”ה בשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל עוונותיהם של ישראל ומכפר עליהם” ומטעם זה כתב בספר “מטה משה” (סי’ תתל”ג) שרואי לדרוש בשבת שובה לפני העם כדי שיכפר עוונותיהם, והביא שכן מצא לזה סמך בספר הזהר ל”ויקרא”.
וזה חידוש עצום שבזכות דרשותיו של הרב הקב”ה מוחל את עוונותיהם של ישראל, ולפי מה שכתבנו הסיבה לכך שהקב”ה מוחל על העוונות, שמאחר והקהל יושב ושומע ומקבל את הדברים ופותח את לבו לדברי התורה ותוכחת המוסר, מסוגלים הם לשוב בתשובה שלמה, ומיד הקב”ה מוחל עוונותיהם.
וכך אנו אומרים בתפילה בברכה שניה שלפני קריאת שמע, “אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו, ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד”, להיות בבחינה של “לב שומע”. (מעובד על פי קול יהודה – ותפארת מרדכי)
