הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא….
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ…
לְאוֹתוֹ הַזְּמַן יְשַׁבְּחוּ הָאוּמּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל רְאוּ מַה שִׁבְחָהּ שֶׁל אוּמָּה זוּ שֶׁדָבְקוּ בְּהקב”ה בְּכָל הַתְּלָאוֹת שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם וְלֹא עֲזָבוּהוּ, יוֹדְעִים הָיוּ בְּטוּבוֹ וּבְּשְבָחוֹ (רש”י).
לכאורה מה שבח הוא למשפטי השי״ת שאין בהם עוול וכי במשפטי בני אדם מותר שיהא עוול?
ביאר רבי יצחק בלאזר: משפטי בני אדם, אף שיעשו על פי הדין והיושר, לא ימלט שלא יהיה בהם עוול ועיוות הדין. כי אין בכוחו של בשר ודם לכוון בדקדוק את גודל החטא ועומקו, ובוודאי שאין באפשרותו למוד את מידת העונש המדויקת המגיעה לחוטא.
אלא שבשר ודם אומד כפי יכולתו את החטא ועונשו, ועל פי אומדנו הקבוע וגוזר את הדין.
זאת ועוד: על הפסוק “משפטי ה׳ אמת צדקו יחדו” פירשו כי במשפט בשר ודם, נלקח בחשבון רק שיעור הצער והכאב של החוטא עצמו. ואף שבהכרח מעונשו של החוטא נגרם צער וסבל גם לסובבים אותו, אם זה לבני משפחתו או לידידיו ומכריו, הרי אין באפשרותו של בשר ודם להתחשב בכך בגוזרו את עונשו של החוטא.
נמצא איפה, שבכל עונש שניתן ע״י בשר ודם, בודאי נענשים וסובלים גם אלו הנקים מכל חטא ואשמה.
אבל, להבדיל, משפטי הקב״ה אינם כן. כל פרט ופרט נלקח בחשבון. אין צער ולו גם הקטן ביותר הנגרם לאדם בדרך מקרה. עונשו של החוטא, כמו גם של הסובבים אותו, נמדד בדיוק מופלא. אם יצויר שיגרם צער או בושה לאדם שאינו ראוי מצד עצמו לעונש זה, הרי לא ייענש החוטא כלל וכלל. לכך כיוון הכתוב באומרו: “משפטי ה׳ אמת – צדקו יחדיו”.
נעימה המרטיטה את נימי הלב והנשמה עולה מתוך דברי רש”י הנ”ל שלמרות כל התלאות לא עזבוהו, נעימה של ‘מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ’, אשר למרות הכל, נשארו ישראל חבוקים ודבוקים בהקב”ה, מתוך הכרה ‘בטובו ובשבחו’ של הקב”ה.
הסיפור המרגש שלפנינו, יפתח עבורנו צוהר אל עולם שכולו טוהר ודבקות בהקב”ה גם בגיא צלמוות, כאשר יהודים בכל מצב שהוא נשארו דבוקים בבורא עולם, וקיימו בעצמם ‘צרה ויגון אמצא – ובשם ה’ אקרא!’
על תלאותיהם של מגורשי-ספרד מאריך רבי שלמה אבן וירגא זצ”ל בספרו ‘שבט-יהודה’. באחד הפרקים (ערך הגזירה הנ”ב ע’ קכז) הוא מביא סיפור מטלטל:
שמעתי מפי זקנים יוצאי ספרד, שבאחת הספינות שהובילה יהודים ממגורשי ספרד, פרצה מגיפה מדבקת, ורב החובל השליך את כל היהודים אל היבשה במקום נידח שאין בו ישוב. שם מתו רובם ברעב ובצמא, והבודדים שנשארו בחייהם התאמצו ללכת ברגלם עד מקום יישוב. בתוכם היה גם יהודי שהוא ואשתו ושני בניו התאמצו ללכת, אך האשה אשר לא נסתה כף רגלה ללכת בדרכים התעלפה ומתה. המשיך האיש ללכת בדרכו כשהוא נושא עליו את שני בניו, עד שאזלו כוחותיו והוא התעלף יחד עם שני בניו.
כשהתעורר מהעילפון, מצא את שני בניו מתים לצדו. באותו רגע הוא קם על רגליו ואמר בגבורת נפש: ‘ריבון העולמים! נראה שיש מלאכים משמים הרוצים לגרום לי לעזוב ח”ו את אמונתי, על כן אני מודיע בזאת, על אפם ועל חמתם, יהודי אני ויהודי אהיה! לא יועיל להם מאומה, למרות כל מה שכבר בא עלי ומה שיבוא אלי, תמיד אשאר יהודי כשר!’ (לבנימין אמר מעובד ע”פ ספר אור ישראל ע’ 246)
